לי-לה-לו

באיחור אופנתי של שבוע יוצא כאן האלבום החדש של בק. זה היה אמור להיות משהו שלא שמענו מעולם. שיפט חדש ומפתיע באמת בקריירה של אמן שלא יכול להפסיק להפתיע באמת. אחרי כל הגלאם-שזאם שפוזר בנדיבות של בקבוק סירופ מייפל במזנון אמריקאי על "עופות טורפים של חצות", אלבומו האחרון של יקיר כל המחלקות, מגיח “Sea Change" החדש, והוא עצוב, נוגה, רפלקסיבי, מרגש ושקט. זו היתה אמורה להיות תפנית מדהימה, שינוי כיוון חלוצי ושעה היסטורית, לולא החליטה חברת גפן כבר בשנת 1998 להוציא את "מיוטיישנס".

אחרי ההצלחה חסרת התקדים של "אודליי" מ-96', הסתגר בק באולפן עם חברי להקת ההופעות שלו (בפעם הראשונה עם נגנים של ממש באולפן) ועם המפיק נייג'ל גודריץ' ("או.קיי מחשב", רדיוהד) והוציא מתוכו אלבום פולק קאנטרי בלוזי רב יבבות ושובר לבבות, שכולו יגון, אובדן ודשדוש עמוק בעצב, שהניב שירים מהשמים ואימג'ים, טקסטואלים ומוזיקליים, שהם כמעט הזייתיים. התוצאה, "מיוטיישנס", היתה אמורה לצאת בלייבל הקטן והעצמאי "בונג לואד", ורובנו לא היינו זוכים לשמוע אותה אף פעם. אבל חברת גפן, שכן זכתה ושמעה את האלבום, החליטה להוציא אותו ביג טיים, ועם יחצנ"ות והכל, ואנחנו קיבלנו את אחד האלבומים הטובים באמת של שנות התשעים. זה היה כישלון מסחרי די גדול, אבל אי אפשר ממש להסתכל על זה ככה.

אני זוכר את בק אומר בתקופת יציאתו של "של חצות" שהוא מעוניין להמשיך ולהוציא לסירוגין אלבומים שקטים ואישיים ואלבומים מפוצצים וגרנדיוזיים, אבל יכול להיות שאני מדמיין את זה. ובכל מקרה, קשה לתפוס את הראש בתדהמה לנוכח העובדה שהאלבום החדש של בק מציע קאנטרי פולק נוגה, עצבובי וחודר ומדהים – אחרי הכל הפאזה הזו שלו היא ללא ספק האמיתית והמחוברת לעצמה ביותר שבנמצא, אם לוקחים את שלל האופציות והפנים הרבות שהוא מציע כאחד היוצרים החשובים של העשור הנוכחי.

קשה גם להתחמק, אם כך, מן ההשוואה ל"מיוטיישנס". לי אישית קשה לעזוב את המסקנה הברורה כי מבין שני אלבומי הלייד-בק של בק, "סי צ'יינג'" הוא החלש, ולו משום שהשירים ב"מיוטיישנס" פשוט טובים יותר. אבל אין בכך בכדי לרמוז שהוא לא אלבום מעולה ואקטואלי שראוי לכם.

בואו נציין את ההבדל בעיסוקים האובססיביים שבשני האלבומים. בעוד ש"במיוטיישנס" החומר היה מוות, "סי צ'יינג'" מדבר על אהבה נכזבת. לאחרון אין את המימד הבלוזי שהיה בקודמו, ואין בו גם זכר ללואו-פיי. הסאונד כאן נקי, שארפ לגמרי, הרבה יותר נגיש וללא סטיות פסיכדליות. נייג'ל גודריץ' נמצא גם כאן, וגם הלהקה הקבועה. הגיטרות שהובאו חזרה מהאסם מעוררות נוסטלגיה חסרת גיל, הבס והתופים הרבה יותר פאנקיים מב"מוטיישנס" – זאת למרות שהכל מאוד שקט והגרוב מדגדג רק מתחת לפני השטח. נגיעות קלות, טיפופים ומריחות חוזרים ונוחתים על הקלידים, והמפוחית די נשכחת, מאיימת לרגע אחד לשוב, אבל לא. השירה של בק השתנתה מעט, פחות צרודה ויותר רוצה להגיע למקומות שעדיין לא נוסו, פחות יוצאת מהקרביים. מדי פעם מגיחה חטיבת מיתרים אימתנית ששוטפת את שנקרה בדרכה ומהווה חידוש של ממש. ב-“Paper Tiger", אחד השירים יוצאי הדופן כאן וללא ספק הסטנד-אלון המובהק של הדיסק הזה, המיתרים האורקסטרליים האלה יכולים להתקיף, לפזז ולנהל דו-שיח משגייע עם הגיטרה המובילה, והסאונד לא יודע את נפשו מנחת.

כשבק יצר את "מיוטיישנס" ואת "סי צ'יינג'", בכשרון כתיבה שהוא מתנה של ממש, הוא ראה לנגד עיניו איך עשו את המוזיקה הזאת בעבר. קלאסי, זו היתה הכוונה, ובאלבום החדש בק מבצע אותה ללא הטוויסט הזה שלו. בסופו של דבר, נדמה לי שזה מה שהופך את "סי צ'יינג" להרבה יותר חברותי ומעט פחות נצחי.