נופל וקם: הפורנו מת, יחי הפורנו החדש

הימים שבהם פורנו היה טאבו חברתי שנצרך בחדרי חדרים עברו מהעולם. האינטרנט המהיר ואתרי הטיוב הפכו את הכל לנגיש וחינמי, המהפכה המינית הפכה הכל ללגיטימי וכל זה ביחד גרם לפרי האסור הזה לאבד מעט מהקסם שלו

  • פורנו
רועי בהריר פרל
צילום מסך

"מתגנב מהדלת האחורית /
עם מגזינים מפוקפקים /
ואמא שלך רוצה לדעת /
מהם הכתמים שעל הג'ינס שלך /
ואתה מכור לאורגזמה /
מכור לאורגזמה".
(Orgasm Addict, Buzzcocks, 1977)

עוד בוואלה! NEWS

בשורות טובות: טיפול טוב יותר לחולי COPD

ד"ר דוד שגב
לכתבה המלאה

יש גם לא מעט סיפורים הפוכים, כמובן, שבהם הנער הוא זה שמוצא מגזינים מפוקפקים מתחת למזרן של אמא, או, יותר מביך, מגלה ויברטור שלה במגירה, או, עוד יותר מביך, תופס אותה ואת אבא עושים את זה, או, הכי מביך, תופס אותה עושה את זה לעצמה, עם הויברטור, מול מגזין מפוקפק.

בעצם, לא בטוח שזה עד כדי כך מביך. הרי בסופו של דבר, עמוק מתחת למעטה ההתחסדות הקולקטיבי, על סיבותיו המגוונות, כולנו - נערים כקשישים, נשים כגברים - מכורים לאורגזמה. יש בינינו כאלה שאצים להזין את ההתמכרות בתדירות גבוהה במיוחד ואחרים נענים לצו החברתי בנושא ומסתפקים בפעם-פעמיים בחודש, אבל רדיפה אחר סיפוק מיני תמיד תהיה נוכחת בחיינו - ולו רק מפני שהיא צורך טבעי, בסיסי, שנטוע בעצם קיומנו.

ואולי העינוג העצמי, ביסודו, הוא לא סטייה בכלל. הרי האדם - יצור חי שהישרדותו תלויה בקיום של סדר חברתי - הוא זה שהפך אותו לטאבו מתוך פחד לא ברור ולא הגיוני מפניה. פחד שגרם להיווצרותה של תעשיית הפורנו - השם הכללי שבו נהוג לכנות את הסחר המחתרתי, הספק חוקי, בתכנים מיניים (תמונות, סרטים, מגזינים וכו') שהממסד המערבי סירב, ועדיין מסרב, להעניק להם את ברכת הדרך.

העולם המערבי עדיין מסרב להצטרף למסיבה (צילום: צילום מסך, funnyordie)

העובדה שבני האדם, שנמצאים תחת חסותו של הממסד הזה, דווקא כן ביקשו לצרוך את התכנים האסורים הללו הפכה את הפורנו עם השנים לתעשייה ענקית ורווחית ביותר, בדומה לתעשיית הסחר בסמים ובנשים. היום היא כבר לא ממש כזאת. היא הולכת ומתפוררת לאטה. האדם המודרני, בן עידן האינטרנט המהיר, פירק אותה לגורמים קטנים וחסרי משמעות בעזרת המצאת הסטרימינג והטיובים, ובכך שחרר את עצמו מהתלות שפיתח בה לאורך שישה עשורים. בשנים האחרונות צריכה של פורנו, בדומה לצריכה של אוויר, היא צריכה חופשית, חינמית, נטולת השגחה ורגולציה.

במילים אחרות, לאמא כבר לא אכפת מהמגזינים המפוקפקים ומהכתמים של המכנסיים. היא לא בבית עכשיו. מותר להשתגע. אחד מאתרי הטיוב-פורנו הפופולריים כיום אפילו נקרא, כדי להמחיש את המצב החדש הזה, Motherless (בלי אמא). אמנם עדיין קשה לדעת אם השינוי המבני והתפישתי הזה בתעשיית הפורנו, שמזכיר קצת את מה שקרה לאחרונה לתעשיית המוזיקה המקוונת, חיובי או לא, אבל רוב החברים שלי, לצורך העניין, מאוד מבסוטים ממנו. מאוד.

בכלל, יש תחושה באוויר שגם הטאבו הנוגע לעינוג עצמי, כמו תעשיית הפורנו, הולך ומאבד אחיזה במציאות. "כמו קקה ופיפי, מטיל שפיכי על סדינים מוכתמים", שר ערן צור ב-"עוד תודבר המחלה" של כרמלה גרוס ואגנר (1991). אנחנו עדיין לא שם, כמובן, וברור מאליו שלא מומלץ להטיל שפיכי בציבור - אבל בעזרת הפלטפורמות החינמיות יותר ויותר אנשים החלו לעשות את זה "כמו קקה ופיפי". כלומר, מבלי להרגיש לא טוב עם עצמם בנוגע לזה.

שניים אוחזין (צילום: ShutterStock)

"תמונות של לילי / הפכו את חיי לנהדרים /
תמונות של לילי / עזרו לי להירדם בלילה /
תמונות של לילי / פתרו את בעיות הילדות שלי /
תמונות של לילי / עזרו לי להרגיש בסדר"
(מתוך Pictures of Lily, The Who, 1967)

בפועל, במקום שה"קולנוע" המחתרתי הזה יהווה סמל לשחרור מיניותו של האדם מכבלי הממסד, הוא רק העצים את שמה הרע והפך אותה לעניין בזוי ומרתיע אף יותר בעיני השמרנים למיניהם

האם באמת צריך כל כך הרבה פורנו בעולם? הרי עד שנולד הפס הרחב הצלחנו להגיע לאותו הדבר בדיוק - אורגזמה שמקורה באוננות - בעזרת בהייה בתמונות בלבד, וגם זה לא היה חובה, שכן אפשר גם לדמיין את הכל בראש. אם זיכרוני אינו מטעה אותי - ובכל הנוגע לעניינים האלה, הוא לא - גם אז היה מאוד כיף. אולי אפילו יותר. במובנים רבים, אפילו הפעולה הזאת, ה"טמאה", היתה פעם הרבה יותר רומנטית.

האינטרנט, לזכותו ייאמר, לא היה זה שהרס הכל. תעשיית הקולנוע הפורנוגרפי, לרבות זו שצמחה בארצות הברית השמרנית והחרמנית של אמריקה, אשמה בכך. ה"הפקות" שראו אור תחת ידה - בשונה, אגב, מאלה האירופיות, שלרוב התמקדו בארוטיקה מעודנת - הפכו אותה לעניין גס בשני המובנים של המילה. כזאת שמזוהה עם מוגזמות, מופרכות, מכאניות, וולגריות, ניצול בני אדם וסחר בנשים.

בפועל, במקום שה"קולנוע" המחתרתי הזה יהווה סמל לשחרור מיניותו של האדם מכבלי הממסד, הוא רק העצים את שמה הרע והפך אותה לעניין בזוי ומרתיע אף יותר בעיני השמרנים למיניהם. מכיוון שכך, אף אחד, למעט הבוסים הגדולים של התאגידים הנוגעים לעניין ואולי גם כמה בעלים של "ספריות וידיאו למבוגרים", לא מזיל דמעה כעת, כשהקולנוע הזה (כמעט) מת. אי אפשר להתגעגע אליו. הוא היה קר, מנוכר, אכזר ויקר.

קרוב לוודאי שחובב הפורנו הממוצע לא ער לעובדה שאולפני הפורנו הגדולים בארצות הברית, כמו בשאר העולם, נסגרים לאחרונה בזה אחר זה (מתוך 200 אולפנים כאלה, שפעלו שם בשנות השמונים והתשעים, נותרו כיום רק 20) - וגם אם כן, זה לא ממש מזיז לו. להפך: הוא ודאי שמח לאיד. גם הצניחה המסחררת ברווחים של מפיקי הסרטים הללו מעניינת לו את הבולבול, כמובן.

מיה חליפה, כוכבת הפורנו של העידן החדש (צילום: צילום מסך)

עד שנכנסו לתמונה אתרי הטיוב, התעשייה העולמית גלגלה בין 40 ל-50 מיליארד דולר בשנה (על פי הערכות של צוותי מחקר אקדמיים). כיום, ההערכות מדברות על רבע מהסכום הזה, לכל היותר. במאמר שפורסם בספטמבר האחרון ב"אקונומיסט" תחת הכותרת "קפיטליזם עירום" המצב החדש הזה תואר כ"ניצחון האמת", כפי שתיאר אותה גורו הטכנולוגיה סטיוארט ברנד, שעוד לפני 30 שנים טען ש"התוכן שואף להיות חופשי וחינמי". והנה: התוכן הספציפי הזה, כמו תכנים רבים אחרים, הצליח בכך.

את המהפך המהיר שחל באופן צריכת הפורנו אפשר לזקוף, בין השאר, לאיש העסקים הגרמני פביאן ת'אילמן (Fabian Thylmann), הידוע גם בכינוי "מלך הפורנו החדש". עד לשנת 2012 (אז החליט למכור את מניותיו בתאגיד אתרי הטיוב Manwin) הוא שלט בחלק ניכר מאתרי הטיוב-פורנו, תוך יישום הדברים שלמד כסטודנט למדעי המחשב וכמתכנת צעיר ויצירת מודל עסקי חדש. אתרי הטיוב מניבים רווחים באמצעות מודעות פופ-אפ של שירותי פורנו בתשלום ("רוצה לזיין את הידידה שלך?"), שקופצות אל המסך ברגע שמקליקים על מקש הפליי בסרטון החינמי - הסיוט האולטימטיבי של צרכן הפורנו בעידן הנוכחי.

קליק, כידוע לכל סוחר אינטרנטי מתחיל, שווה כסף לבעל הפלטפורמה - וכשמדובר בעשרות פלטפורמות כאלה, שוקקות ופעילות במיוחד, המשמעות של זה היתה הרבה כסף לכיסו של ת'אילמן. המון כסף. בזמן שהקולגות שלו מתעשיית הפורנו ה"מסורתית" ספגו מכות כואבות, ת'אילמן חגג, ועל הדרך ניצל את מצוקתם ודרש מהם סכומים גבוהים עבור פרסום מרכולתם (הלא ממש אטרקטיבית) באתריו.

תוך כדי זה, הוא השקיע מאמץ אדיר בניסיון להשתלט גם על שני אתרי הטיוב המובילים בתחום - Xtube ו-X-hamster - אולם הללו דרשו סכומים אסטרונומיים (הם סירבו אפילו להצעה של 120 מיליון דולר), ולבסוף, לפני שלוש שנים, כשרשויות המס בגרמניה החלו לשים עליו עין, הוא הרים ידיים, מכר את העסק ופרש מהתחום.

אם תוכניתו לכבוש את העולם (המזוין) היתה יוצאת אל הפועל - כלומר, אם הוא היה מצליח לרכוש את שני האתרים הנ"ל - אותו ת'אילמן באמת היה הופך למלך הפורנו הבלתי מעורער של ימינו. אנחנו, מצדנו, היינו נאלצים לשלם לו עבור כניסה לאתרים הללו - ולו רק מחוסר ברירה. למרבה המזל, הוא נכשל. נכון לרגע כתיבת שורות אלה, רוב הפורנו באינטרנט עדיין חינמי, פרוץ, חופשי ומאושר. הידד.

כמעט השתלט לחלוטין על תחום הפורנו. פביאן ת'אילמן (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

"היי, היי, הם אומרים שכדאי שאלך עם מלווה /
כי אני לא מצליחה להפסיק להתעסק עם האזור המסוכן /
היי, אני לא מודאגת ולא עצבנית /
אין עדיין חוק נגד זה"
(מתוך She Bop, סינדי לאופר, 1984)

הרבה דברים יצאו מארונותיהם במהלך שנות השמונים - ימי הזוהר של תעשיית הפורנו המאורגנת - וביניהם גם, כפי שמתועד בשירה של סינדי לאופר, העובדה שנשים, רחמנא ליצלן, נהנות מעינוג עצמי לא פחות מגברים. הצורך להציף את הנושא הזה נולד בעקבות התעצמותה של תעשיית הפורנו האמריקאית, שפנתה, רובה ככולה, לגברים, ולמעשה השתמשה בנשים, לעתים באגרסיביות ובחוסר כבוד מובהק, כדי לספק את צרכיו של המין החזק.

אבל כדי להגיע לאבן הדרך הפמיניסטית הזו, צריך לחזור לתחילת דרכו של הקולנוע הפורנוגרפי - שהיתה, למעשה, גם תחילת דרכו של הקולנוע הרגיל - אמות המוסר היו קצת פחות מעוותות. הסרט הארוטי הראשון הופק בשנת 1896 על ידי זוג קולנוענים חרמנים ואמביציוזיים מצרפת - יוג'ין פירו ואלברט קירשנר. הסרט, בן שבע דקות בסך הכל, נקרא "שקיעתה של מארי", היה אילם, בשחור לבן, והציג את השחקנית לואיז ווילי עושה סטריפטיז במקלחת.

הסרט נתקל בחומות של צנזורה אבל עורר תיאבון בקרב קולנוענים צעירים ברחבי אירופה, והללו החלו לצלם חומרים דומים ולהקרין אותם בבתי קולנוע בפני גברים בלבד. באוסטריה, לדוגמה, פעלו בתחילת המאה ה-20 לא פחות מ-53 מפיקים של סרטים ארוטיים, וגם בארצות הברית פעלה אז סצנה קטנה של קולנוע למבוגרים בלבד. עד שנות הארבעים הפכה תופעת סרטי הפורנו לעניין שגרתי ברחבי העולם ; במהלך שנות החמישים הופקו לראשונה סרטי פורנו "ביתיים" (מה שנהוג לכנות היום Amateur) ; ובשנות השישים נרשמה התרככות משמעותית ביחס של השלטונות ברחבי העולם המערבי לפורנו וכתוצאה מכך אירופה נשטפה בזימה הארדקורית שכללה, בין שאר הזוועות, פורנו בכיכוב ילדים ובעלי חיים (ההולנדים והדנים היו מאוד חזקים בזה), ובארצות הברית הוצגו סרטי הארדקור בדוכני פיפ-שואו ייעודיים.

הלהיט החדש. "חובבניות" באתרי מצלמות הרשת (צילום: צילום מסך, Facebook)

תור הזהב של אולפני הפורנו באירופה ובארצות הברית החל בשנות השבעים ונמשך עד לתחילת שנות העשרה של המאה הנוכחית. העניין של סיפור המסגרת צבר תאוצה בקרב מפיקים רבים - מה שהניב, בין השאר, הפקות מסוגננות, בעלות אסתטיקה מחושבת, פסקול משלהב ואפיל כאילו-איכותי, כמו למשל "נערות בית ספר" האיקוני (מערב גרמניה, 1970), סרט האימה האירוטי והקולי "לסביות ערפדיות" (גרמניה המערבית, 1971) וכמובן, קומדיית הפורנו "גרון עמוק" (ארצות הברית, 1972), שהופקה בתקציב זעום של 47 אלף דולר בלבד, גרפה רווח של 50 מיליון דולר, והפכה עם הזמן לשם נרדף לפורנו.

בשנות השמונים פרצו לתודעה בארצות הברית כוכבי הפורנו הראשונים (רון ג'רמי, קריסטי קניון, טרייסי לורדס, ג'ינג'ר לין ועוד), שנות התשעים היו שעתם היפה של ספריות הווידאו למבוגרים (שמאז נסגרו או הפכו לחנויות לאביזרי מין) ובעשור הראשון של שנות האלפיים שגשגו אתרי הפורנו בתשלום, שהציעו, ועדיין מציעים, סרטונים וסרטים מלאים בתשלום חודשי קבוע, או פר צפייה. כן, יש בעולם כמה פראיירים שממשיכים לשלם על דברים כאלה. וכן, תעשיית הפורנו עדיין רואה מזה רווחים פה ושם. אין סיבה לרחם עליה.


"אני ניצב מעל ברך ימין /
והגב שלי מכופף קדימה /
המבט שלי מרוכז במוט ברזל /
שניצב מולי"
(מתוך "החדר האינטימי שלי", תערובת אסקוט, 1991)

היום, תודה לאל, יש לנו אינטרנט בחדר האינטימי, והאינטרנט הזה, שמסייע לנו להגיע לפורקן ביתר זריזות ויעילות, גם מפוצץ בעובדות "מדהימות" (ולא בהכרח מבוססות) על תעשיית הפורנו. אחת הנפוצות שבהן היא ש-37 אחוז מתעבורת המידע ברשת היא פורנו. חוקרים שבדקו את זה לעומק מאשרים את הנתון הבלתי נתפש הזה, אבל יודעים גם להסביר מה בדיוק עומד מאחוריו.

ראשית, מדובר בנתון שמתייחס לשנת 2013. בהתחשב בעובדה (המופלאה כשלעצמה) ש-90 אחוז מכל המידע שיצר האדם מאז שחר האנושות נוצר במהלך השנתיים האחרונות, קשה לומר שמדובר בנתון רלוונטי. שנית, הסיבה לכך שאחוז כה גדול מתעבורת המידע ברשת משויך לפורנו היא שאתרי הפורנו החינמיים (הטיובים) מאכלסים ארכיונים עצומים של סרטים, סרטונים ותמונות. זה לא אומר, כמובן, שאותה כמות של אנשים נחשפת לתכנים הללו. על פי מחקר סקנדינבי שבדק מהם מיליון האתרים המבוקרים ביותר, עולה שרק ארבעה אחוז מהם קשורים לפורנו. זאת אומרת, יש הרבה פורנו ברשת, אבל מעט מתעניינים (באופן יחסי).

בנוסף, התגלה שרק 14 אחוז מהחיפושים ברשת נוגעים לפורנו - ולא 25 אחוז, כפי שטוענת אגדה אורבנית נפוצה ברשת. במילים אחרות, מישהו למעלה מנסה לייצר עניין תמידי סביב פורנו, אבל ייתכן שהגולש הממוצע לא באמת עד כדי כך נלהב ומזיל ריר. על פי מחקר שנערך לא מזמן בחסות גוף ממשלתי בארצות הברית, רק 29 אחוז מהאמריקאים סבורים שצפייה בפורנו היא עניין מקובל מבחינה מוסרית.

מכל מקום, בין אם זה בסדר מבחינה מוסרית לצפות בפורנו ובין אם לאו, אין ספק שקיימות בעיות מוסריות קשות מאוד בצד השני של המטבע, זה שאמון על הפקת הסרטונים והסרטים, עצמאיים ו"חובבנים" ככל שיהיו. העובדה שהחומרים האלה נגישים היום לכל מען דבעי לא משנה את המציאות שמאחורי המצלמה הזולה: נשים וגברים עדיין חווים שם ניצול מזעזע. וכיום, בעקבות המצב החדש, הם גם עושים את זה תמורת פרוטות. אולי זה ישתנה בשלב מאוחר יותר באבולוציה הפורנואית, כשכל הסרטים והסרטונים יופקו על ידי ה"טאלנטים" בעצמם, אבל בינתיים העולם הישן עדיין לא לגמרי איבד את אחיזתו בשטח - והניצול המקומם נותר בעינו. ההבדל היחיד הוא שעכשיו אפשר להדחיק את זה בחינם.

האם זה העתיד? פורנו תלת ממדי מנקודת המבט של המשתתפים? (צילום: צילום מסך, יוטיוב)

"...הכל הולך להיות טוב, טוב, טוב, טוב /
כי יש לי יד אחת בכיס /
והשנייה נותנת כיף"
(מתוך Hand in my pocket, אלאניס מוריסט, 1995)

כן, אנשים חשוכים: גם נשים נהנות לאונן. וכן, אנשים זקנים ובורים: גם נשים צופות בפורנו. בארצות הברית, לדוגמה, אחד מכל שלושה חיפושים שקשורים לפורנו מבוצע בידי אישה. נשים, אגב, מעדיפות סרטונים ארוכים או סרטים באורך מלא, ואילו גברים נוטים לנוע בין קטעים קצרים ותמציתיים, תוך כדי דילוגים לקטעים המעניינים.

כדי לנסות להבין מדוע זה עובד ככה ולבכות ביחד עם הסרטים הארוכים, כי הגודל, כידוע, תמיד קובע, קיבצתי את ידידיי משכבר הימים, יואב (שם בדוי) ואייל (שם בדוי), בבר תל אביבי, השקיתי אותם כהוגן והובלתי אותם באלגנטיות אל שיחה אודות הצד הקינקי של חייהם - זה שקופץ לביקור כשהם לבד בבית, מול המסך. הנה מה שיצא:

יואב: "נראה לך באמת שיש לי זמן לסרטים באורך מלא? השתגעת? אני מוצא משהו קצר, בשביל לגמור, וזהו. מי צריך יותר משבע דקות פורנו? אני לא מוריד סרטים, זה ברור, ואני גם לא רואה סרטונים ארוכים מדי. לא צריך את זה. רק בנות צריכות את זה, כי הן גומרות לאט".

אייל: "באמת? אתה חושב? אני לא בטוח בזה. נראה לי שבנות אוהבות גם סרטים קצרים. אני, כשאני נכנס לפורנו, אני מחפש דברים ספציפיים, כמו למשל 'חדירה כפולה עם דילדו', שאני מאוד אוהב".

יואב: "אצלי בעמוד הראשי יש מילפיות. אני חולה על מבוגרות, אבל בחיים לא שילמתי על זה כסף. מעולם לא".

גם נשים נהנות (צילום: GettyImages)

אייל: "גם אני לא. בשביל מה לשלם? הרוב בחינם. חוץ מזה, לא טוב לי לממן את התעשייה הזאת. לא בא לי. אני גם לא נכנס אף פעם לחלונות האלה שקופצים, אבל זה בגלל שאני קמצן".

יואב: "שמע, האדם הוא יצור סתגלן. הוא מסתדר עם מה שיש. מבחינתי, אם רק התמונות היו בחינם - הייתי מסתפק בתמונות ולא רואה סרטים בכלל".

אייל: "אני זוכר שבתקופה של תואמי האיי.בי.אם הייתי מדפיס תמונות מפוקסלות, בשחור-לבן, של בחורות עירומות והייתי מרוצה מזה. זה עשה את העבודה לגמרי, אבל באחת הפעמים אח שלי תפס אותי באמצע וזה היה לא כל כך נעים".

יואב: "האמת? אני לא מבין למה לעשות ביד זה יותר מגעיל אותנו מאשר להזדיין. מה ההבדל, בעצם? למה אוננות כל כך דוחה אותנו, כחברה?".

אייל: "זה בגלל שאנחנו לא מרשים לעצמנו ליהנות. אנחנו יצורים עצורים - ואני לא מתכוון רק לאשכנזים, אלא לכולם, לכל האנשים".

יואב: "מה רע בלספק את הצרכים המיניים שלנו? זה אמור להיות הכי טבעי בעולם. הייתי מאוד שמח אם זה היה פחות מגעיל אותנו. צריך שהחברה תהיה יותר פתוחה לזה, ולכן אני חושב שזה טוב מאוד שעכשיו אפשר לצרוך את זה בחינם ובלי להתבייש, כמו שהיה פעם, כשהיינו הולכים לחנות סקס בשביל זה. פורנו זה לא דבר רע, ברמה העקרונית. יש בזה צורך. למה צריך להסתיר את זה? אני לא מבין".

מה רע בלספק את הצרכים המיניים שלנו? (צילום: צילום מסך, אינסטגרם)

"כל היום יושב מול המסך /
מחכה שעות שיטען הדף /
הסרטון הזה כבד כל כך /
ואין לי מה לראות
המוח כבר נטרף"
(מתוך "פורנו", חובבי ציון, 2009)

חובבי ציון (נוי אלוש ודור דקל) צודקים. החוויה של צריכת פורנו בעשור השני של המאה ה-21 היא, בראש ובראשונה, חוויה מרוקנת. נכון, היא חינמית, אבל היא בכל זאת גובה מחיר. כשהסרטון נגמר והגוף מגיע לפורקן, הנפש משלמת אותו. קשה להסביר איך בדיוק זה קורה, אבל התחושה היא שמשהו ממנה נעלם אחרי כל סשן כזה. בכל זאת, פורנו, חופשי ככל שיהיה, זה לא אהבה.

מומחים למגמות רשת טוענים שהכאוס המאפיין את אתרי הטיוב-פורנו צפוי להפוך בעתיד למשהו אחר, פחות המוני ומנוכר. הכוונה היא לפלטפורמות אינטימיות, בעיקר סלולריות, שמבוססות על קישור חי בין ה"שחקנים" לצרכנים, לצד מעבר הדרגתי לפורנו בזמן אמת - מה שצובר תאוצה בשנים האחרונות, בדמות פריחה של אתרי מצלמות סקס כמו Livejasmin.

על פניו, נראה שהפורנו הופך עם הזמן מ"תעשייה" למשהו אנושי, אמיתי וחם יותר. כזה שמתכתב באופן הגיוני ונכון יותר עם האינטימיות הסקסואלית עצמה. הלוואי שכך באמת יהיה. מה שבטוח זה שסרטי פורנו - או, כפי שהורים שובבים מכנים אותם, "סרטים כחולים" - הם כבר עכשיו מושג ארכיוני. תפקידם בעולם תם ונשלם. לא בטוח שנתגעגע.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully