וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מרהיב מבחוץ, ריק מבפנים: המחזמר "אוויטה" - אסתטיקה נטולת תוכן

11.10.2015 / 0:02

הכוריאוגרפיה פנטסטית, התפאורה מושלמת והתלבושות נפלאות, שירי מימון יפה מאוד ושרה את "אל נא תבכי ארגנטינה" כמו דיווה אמיתית. אלא שמתחת לכל אלה "אוויטה" הוא מוצר ריקני שמתחבא מאחורי עטיפה מרהיבה

אוויטה. דניאל קמינסקי, מערכת וואלה! NEWS
100 באסתטיקה. שירי מימון מתוך "אוויטה"/מערכת וואלה! NEWS, דניאל קמינסקי

"אין בה שמץ של קדושה
היא בסך הכול אישה
היא היתה צריכה פשוט
לשמש בתור קישוט"

נשים סבלו מאז ומתמיד מקושי להטביע את חותמן כמנהיגות, ונדמה שלא היתה שנה קשה לעשות זאת מ-1946. רגע לאחר מלחמת העולם השנייה, כשהקרקע כבר מוכשרת היטב למלחמה הקרה, השליטה השתייכה יותר מתמיד לגברים מלאי טסטוסטרון, אלה שזה עתה הצילו את העולם מרודנותו של האיש האכזר ביותר בהיסטוריה המודרנית. לפיכך, לא קשה למצוא צידוק להילה שאפפה את דמותה של אווה דוארטה, צעירה שאפתנית חסרת גבולות, שבאותה שנה כבשה את פסגת ארגנטינה והפכה בגיל 27 בלבד לאישה החזקה בתבל באותה תקופה.

שש שנים בלבד שהתה אווה פרון בצמרת המדינה לצד בעלה חואן, והמיתוס שהתפתח סביבה לא ידע גבולות, במיוחד מאחר שצמחה מאשפתות והיתה למודל של אנשי המעמד הנמוך, שראו בה סוג של אלה. פטירתה המוקדמת מסרטן צוואר הרחם רק העצימה את האגדה, והחזרתה של גווייתה לארגנטינה 19 שנה לאחר שהוצאה ממנה תרמה עוד להילה הזו. באמצע שנות ה-70 עבדו אנדרו לויד וובר וטים רייס על אופרת רוק המבוססת על דמותה, וספק אם גם הם שיערו איזו הצלחה ינחלו עם "אוויטה", שעלה ב"הבימה" בפעם השנייה בישראל, בבימויו של משה קפטן.

אוויטה. דניאל קמינסקי, מערכת וואלה! NEWS
אחרי ההצלחה המסחררת "אוויטה" חוזר לסיבוב שני/מערכת וואלה! NEWS, דניאל קמינסקי
אלא ש"אוויטה" מבחינה תוכנית ורגשית הוא עלבון. לזכותו של קפטן ייאמר שהוא מחזה שפשוט לא יכול להצליח בימינו, מהסיבה הפשוטה שהוא נטול כל נשמה. אין בו ולו דיאלוג מדובר אחד, מושר מתחילתו ועד סופו

מה טוב ב"אוויטה"? הכול. מה רע בו? הכול בריבוע. קשה למצוא מילים לא טובות על ההפקה האדירה של "הבימה". הכול תקתק כמו שצריך וברמות הגבוהות ביותר. הבימוי של קפטן מוצלח, התרגום של דניאל אפרת מהוקצע, הכוריאוגרפיה של אביחי חכם פנטסטית, התפאורה של במבי פרידמן מושלמת והתלבושות הנפלאות, באחריותה של המעצבת ילנה קלריך, העניקו משמעות חדשה למושג פרפקציוניזם. כל אלה הציבו רף חדש וגבוה במיוחד להפקת תיאטרון ישראלית, כזו שרק "הבימה" יכול להרים.

אלא ש"אוויטה" מבחינה תוכנית ורגשית הוא עלבון. לזכותו של קפטן ייאמר שהוא מחזה שפשוט לא יכול להצליח בימינו, מהסיבה הפשוטה שהוא נטול כל נשמה. בתקופה האחרונה רשמו לא מעט מחזות זמר (בראשם "אופרה בגרוש" ו"גברתי הנאווה") תחייה מחודשת. אפילו "מאמה מיה" היו פה והסבו לקהל הנאה מסוימת למרות עלילה שטחית ורדודה. "אוויטה", שכאמור יותר עונה להגדרה של אופרת רוק מאחר שאין בו ולו דיאלוג מדובר אחד, מושר מתחילתו ועד סופו. תהליך הגסיסה שהוא מייצר אצל הצופה ארוך וכואב. אל תחפשו עומק, אל תתורו אחר רגש, זהו מחזה וויקיפדי לחלוטין, מוצף בעובדות לא בהכרח מדויקות ונטול כל מסר המבעבע מתחת לפני השטח.

sheen-shitof

פתרון טבעי

גבר, הגיע הזמן לשפר את התפקוד המיני ואת הזוגיות שלך

בשיתוף גברא
אוויטה. דניאל קמינסקי, מערכת וואלה! NEWS
תפקיד נטול כל משקל. שירי מימון/מערכת וואלה! NEWS, דניאל קמינסקי
דנקר מגדיר את עצמו מחדש שוב, הפעם בפן המקצועי. דרך קולו של צ'ה גווארה הצעיר הוא נותן, אולי, את תפקיד חייו. הוא מרגש בשיר "איזה קרקס" שעמו הוא פותח, והיחיד על הבמה שמצליח להשחיל למחרוזת האינסופית אופי ולתת תחושה אמיתית של כנות וביקורתיות

אז שירי מימון שרה יפה, מחליפה תלבושות בקצב מסחרר ונעה על הבמה במקצועיות? כן, אבל אין לכך באמת משמעות, מאחר שהיא לא מטביעה את חותמה בתפקיד הראשי. היה מקום להתעכב יותר על מימון לו היה בכל זאת יותר משקל לתפקיד שלה מלבד כוריאוגרפיה טובה ושירה. ספק רב אם במציאות של היום יש דיווה מתאימה ממנה לתפקיד, אך הסוגיה לא ממש רלוונטית כך או כך, שכן את "אל נא תבכי ארגנטינה" היא מבצעת היטב וזה, הרי, מה שזוכרים מהדמות של הגיבורה. להקת הרקדנים מדהימה? בהחלט, אולם קשה להגיד שזה תורם לתחושה הכללית. אקי אבני לא מורגש בכלל? למי אכפת. "אוויטה" היא טירת שיש גדולה, מפוארת ומעוררת השתאות, אך באותה מידה מנוכרת וריקנית, כזו שאין בה אפילו חדר קטן אחד לשים בו את הראש ולהרגיש בבית.

בעצם, אחד דווקא יש. קוראים לו רן דנקר.

את דנקר ראיתי הקיץ ב"נעצר בחצות". הוא גילם שם דמות דעתנית, קולנית ומבקרת, אך לא הצליח להתעלות מעל בינוניות המחזה. באותו שבוע יצא מהארון והגדיר את עצמו מחדש בעיני הציבור. לכאורה, פרט רכילותי שאינו ראוי להשתייך לביקורת תיאטרון, אולם במקרה הזה יש לו ערך מטאפורי, מאחר שב"אוויטה" דנקר מגדיר את עצמו מחדש שוב, הפעם בפן המקצועי. דרך קולו של צ'ה גווארה הצעיר הוא נותן, אולי, את תפקיד חייו. הוא מרגש בשיר "איזה קרקס" שעמו הוא פותח, והיחיד על הבמה שמצליח להשחיל למחרוזת האינסופית אופי ולתת תחושה אמיתית של כנות וביקורתיות. כל תנועה שלו מורגשת ואת הסטות העיניים הממזריות והמחוות הקטנות והחשובות רואים למרחקים. אם "נעצר בחצות" לא העלה את דנקר לליגת העל של שחקני התיאטרון בישראל, ייתכן מאוד ש"אוויטה" יקנה לו את כרטיס הכניסה לשם.

אוויטה. דניאל קמינסקי, מערכת וואלה! NEWS
ההצגה שתזניק אותו קדימה. רן דנקר/מערכת וואלה! NEWS, דניאל קמינסקי

ואם בכרטיסים עסקינן, השאלה האם ללכת ל"אוויטה" תוכרע על פי הצידוד שלכם בסגנון או בתוכן. אם אתם אוהבים מופעים ספקטקולריים עם אסתטיקה הנוטה לשלמות, הכינו את הארנקים. במקרה שאתם מעוניינים גם במעט תוכן, מובטח לכם ערב של סבל בלתי נגמר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully