בשנת 1974, לוליין צרפתי בשם פיליפ פטי פרץ אל בנייני התאומים של מרכז הסחר העולמי בניו יורק. באופן לא מורשה ומאוד לא חוקי, פטי וצוותו עלו לגגות של שני הבניינים והתקינו ביניהם כבל מתכת, כדי לאפשר לפטי לבצע להטוט מדהים אחד: הליכה על חבל בין שני הבניינים הגבוהים בעולם.
כל זה קרה באמת. זה סיפור אמיתי ומדהים, שהגיע לכותרות הראשיות בכל העולם ב-1974, ומאז סופר שוב ושוב, ובצדק. בין השאר הסיפור היה נושאו של הסרט התיעודי המהולל "איש על חבל" שזכה באוסקר בשנת 2009. ועכשיו הכמו-סרט הזה הפך לסרט עלילתי, של רוברט זמקיס, לא פחות.
כך נראה סרט של רוברט זמקיס: הדבר הראשון שאנחנו רואים בסרט הוא את פיליפ פטי (ג'וזף גורדון-לוויט במבטא צרפתי), מספר לנו, ישר למצלמה, את סיפורו. הוא מדבר אלינו, כך מתברר, כשהוא עומד על הגביע הנישא של פסל החירות, על רקע קו הרקיע של ניו יורק, שבמרכזו ניצבים מגדלי התאומים. מובן מאליו שהסצנה הזאת וירטואלית לגמרי - שום דבר פה לא אמיתי, ולו בשל העובדה הידועה שבעוד פיליפ פטי עודו חי וקיים, מגדלי התאומים כבר לא. אז המגדלים לא אמיתיים, ולכן ברור שכל הנוף לא אמיתי, וגם לא הפסל שעליו עומד השחקן עם המבטא הלא אמיתי. כל זה בעצם ברור מאליו, הרי זה סרט. אבל למה לא לנסות לפחות לגרום לנו לשכוח שזה סרט? למה סרט המבוסס על סיפור אמיתי נראה כל כך מזויף?
זמקיס, בחכמה, הפך את הסיפור של פטי לסרט-שודים. בדיוק כמו ב"אושן 11" ודומיו, הסרט כולו עוסק במבצע מסובך של חדירה ליעד מבוצר. אנחנו רואים איך מנהיג החבורה מרכיב את הצוות שלו, לכל אחד מהם תפקיד מוגדר, בולש וחוקר את השטח, טווה תוכנית מפורטת, נועזת ומסוכנת, ובסופו של דבר מבצע אותה. ההבדל היחיד הוא שאין כספת מלאה במיליוני דולרים בסוף. פטי לא עשה את המבצע שלו בשביל הכסף, וגם לא בשביל שלום עולמי: הוא עשה את זה כי הוא ממש רצה לעשות את זה.
כל זה טוב ויפה בעיקרון, אבל מוגש באופן קצת מגושם. אנשי הכנופיה השונים הם דמויות שטוחות שנשארות תמיד ברקע, כל אחד מהם מגיע ומיד מצטרף לצוות בלי לשאול שאלות, ממש כאילו הם יודעים שהגורל או התסריט ייעדו אותם לכך. שלא לדבר על שארלוט לה בון שמגלמת את אנני אליקס, האישה שבחבורה, הזוכה בתחרות הקשה של הדמות הנשית המיותרת ביותר של השנה בקולנוע ההוליוודי: מלבד העובדה שהיא נמצאת בסביבה והיא אישה, היא, פשוטו כמשמעו, לא עושה כלום, מהרגע הראשון ועד האחרון. את הכל פיליפ-לוויט מתעקש להסביר ולספר ולהתפייט לנו ישר בפנים, ממרומי מושבו על פסל החירות והוא והמבטא המזויף שלו נהיים קצת נודניקים. אבל ככל שהסרט מתקדם, ואנחנו מתקרבים אל המבצע עצמו, הוא נהיה מעניין יותר, כי מה לעשות הסיפור הוא סיפור מצוין.
ואז מגיעים לאירוע עצמו. וזה המקום שבו זמקיס מראה מה הוא יודע: איך לעשות לקהל ורטיגו כמו שצריך. למתוח חבל ולמתוח את הצופים ולמתוח את עומק התמונה למרחקים אדירים. וכן זה מאוד מרשים, ואפילו מסחרר. לפחות עד שמגיעה מאי שם ציפור זומבית ממוחשבת ומביכה, שנראית כאילו יצאה מ"רכבת לקוטב" או אחד מסרטי האנימציה האחרים של זמקיס, ומזכירה לנו שהכל פה מזויף.
וזאת הדילמה: מצד אחד, העשייה הווירטואוזית של זמקיס, שתמיד עושה דברים שלא ייתכנו ונותן למצלמה לטוס למקומות בלתי אפשריים, היא מרהיבה ומבדרת, וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים לראות כשאנחנו הולכים לקולנוע. מצד שני, אותה וירטואוזיות פוגעת בריאליזם של הסיפור עצמו. הדחיסה של הסיפור לנוסחאות של סרט הוליוודי אופייני, המלאכותיות של כל העסק כל זה אמנם יפה, אבל הופך את הסיפור האמיתי המדהים לפחות אמיתי, ולכן לפחות מדהים. כולה סרט.
ומה אתם חשבתם על "על חבל דק"? ספרו לנו בתגובות