זן נכחד: "לא חשבתי שהוא יצחק" מציג את הישראלי המתנצל האחרון

איש השב"כ דביר קריב, גיבור סרטו התיעודי של של הבמאי נתי אדלר ומי שהיה חבר ביחידה שעסקה בטרור יהודי בתקופת הרצח, שייך לדור שעדיין שואל "איפה טעינו?". החרטה העמוקה והמרתקת שלו רק מדגישה כמה רחוקה כיום תפיסת העולם הישראלית

  • יצחק רבין
  • ערוץ 10
יח"צ - חד פעמי

כמו הרבה נורמות חברתיות נורמליות גם ההכאה על חטא הפכה למושג מגונה בתרבות הישראלית העכשווית. בשנים האחרונות לימדו אותנו שמי שמתנצל הוא הלא נמושה, חלש ומתרפס. צאן לטבח. יהודי אמיתי הרי לא מתחרט לעולם, הוא מביט בזעם אל עבר העתיד, בטוח בצדקתו. למרות שיש פוליטיקאים שביקשו לנכס לעצמם בשנים האחרונות את הגישה הזו של בוז לחשבון הנפש, היא נמצאת איתנו כבר כמה עשורים טובים. עשרות דו"חות ועדות חקירה, ועדות בדיקה, דיוני מומחים, המלצות ותיקים - בכל נושא, מחדל ותחום - יעידו על כך. כולם קבורים כעת עמוק במגירות. העם היושב בציון למד לרכז את חשבון הנפש שלו (והזעם המחריד כלפי כל מי שיעז לערער עליו) ביום הכיפורים. בכל 364 הימים האחרים של השנה הוא לא מבזבז עליו אנרגיה.

מהנקודה הזו "לא חשבתי שהוא יצחק", סרטו של הבמאי והתסריטאי נתי אדלר, ששודר אתמול (ראשון) בערוץ 10, הוא כמעט אנתרופלוגי במובנים ישראלים. במרכזו עומד איש השב"כ דביר קריב, בכיר ביחידה שזכתה לכינוי הגנאי "החטיבה היהודית" בתקופה שקדמה לרצח יצחק רבין, ומי שבילה את השעות והימים הקריטיים שאחרי הרצח סגור בחדר עם האיש שאותו לא הצליח לעצור. קריב הוא אדם מרשים, ערכי ורהוט, אבל המאפיין המרכזי והמוזר מאוד שלו בעיניים ישראליות הוא החרטה. שני עשורים אחרי אותו יום רע ומר בכיכר מלכי ישראל, נראה שהאירועים עדיין מערערים אותו כאילו התרחשו זה עתה. כמו כל מי שהיה בוגר מספיק כדי להבין את משמעויות האירוע, גם הוא עוסק לא מעט ב"מה היה קורה אם". אלא שאת מרבית הזמן הוא דווקא מקדיש ל"איך הייתי יכול להתנהל אחרת".

טוב לדעת (תוכן מקודם)

כרטיס ביקור דיגיטלי - כל עסק חייב אחד כזה

בשיתוף MYB
לכתבה המלאה
גיבור נכחד. דביר קריב

העוצמה בסרטו של אדלר נובעת דווקא מהעובדה הברורה לכולנו: דביר קריב לא אשם ברצח יצחק רבין. הוא היה בורג בתוך מערכת משומנת ומיומנת, מתוקצבת ומאומנת, כזאת שנכשלה כולה במשימה להגן על חייו של ראש ממשלת ישראל. אלא שבמקום לפעול כפי שהדינמיקה הישראלית לימדה אותנו ולהטיל את האחריות על אחרים, הוא מבקש להתמקד בפיסת המידע שהגיעה אליו חודשים ספורים לפני הרצח. מידע שהגיע מסוכן בשטח וכלל התייחסות ספציפית ליגאל עמיר, שנותר בצד בשל חתונתו של קריב באותה תקופה. האם יכול היה למנוע את הרצח? קריב לא מתבייש לשאול את השאלה. באחת הסצנות המרתקות בסרט הוא נפגש עם שמעון שבס, מנכ"ל משרד הממשלה בתקופת הרצח. קריב מתאר פגישות מודיעין עם בכירי המדינה בהן הוצגה ההתראה לגבי הסיכון לרצח, ובכל זאת שבס מעיד בפגישה כי לא העלה בדעתו שיהודי ירצח את ראש ממשלת ישראל. "מה לא עשיתי טוב? מה לא עשינו טוב כדי להבהיר עד כמה זה מסוכן?", מתייסר קריב, "לא עשיתם מספיק", משיב שבס. "אם הייתם בטוחים שמישהו עומד להרוג אותו, לא עשיתם משהו נכון". קריב מנהנהן כמי שמקבל על עצמו את ההנחה הזו.

מרבית הסרט מתואר מנקודת מבטו של קריב, שמתאר בפירוט את העבודה בחודשים ובשבועות שלפני הרצח, המפגש הראשוני והמצמרר עם הרוצח בשעות הראשונות שלאחריו. השחזורים המוצגים בסרט מוצגים אף הם בכיכובו ומנקודת מבטו. קריב לא הגיע לפגישות הללו כחוקר מן המניין, הוא הגיע אליהן כמעריץ של רבין וכמי שהרצח היה עבורו ריסוק אישי לא פחות מאשר מקצועי. וכאילו כדי להדגיש את עוצמת ההתחבטות הנפשית שעובר קריב, מציג הסרט ריאיונות עם אישים בולטים נוספים באותה תקופה. אחד מהם הוא אליקים העצני, חבר מועצת יש"ע ואחד מהמתנגדים הבולטים להסכמי אוסלו. העצני לא מרגיש כל צורך לבחינה עצמית או לשיקול מחודש. העצני, לפי עדותו בסרט, לא ראה שום דבר חריג במילה "בוגד", בקריקטורה של רבין בכפייה או בציור המציג אותו שוטף את ידיו המגואלות בדם בכיור. "הרי אתה הבאת את אוסלו, הכנסת את הארכיטרוריסט ערפאת. למה ציפית?", הוא שואל, אבל לא באמת. סימני שאלה הם הרי לחלשים. זהו סיכומם של הלא מתנצלים.

לא מתבייש לשאול איפה טעינו

אפשר להבין את הערך הקידומי של הבלטת שאלת ההתנקשות של קריב בעמיר, בפרומואים ששידר ערוץ 10 לקראת המשדר. יש כאן אלמנט דרמטי, שלא לדבר על האפשרות של השתלשלות רצח קנדי ומיד לאחריו של לי הארווי אוסוולד על ידי ג'קי רובי. אין ספק שהאפשרות הזאת מסקרנת והעיסוק בה סקסי יותר מחפירה כואבת בפצעי העבר, אבל "לא ידעתי שהוא יצחק" לא עוסק באמת באפשרות הזו. רצח קנדי שינה את ארה"ב התמימה והנאיבית והפך את ההטלה בספק לערך עליון. באופן אירוני סרטו של נתי אדלר מוכיח שבישראל קרה התהליך ההפוך ודביר קריב הוא המוהיקני האחרון. התקשורת המוכה והחבולה בישראל עדיין מנסה לעיתים לשאול שאלות, להבין היכן טעינו ומה היינו יכולים לתקן, אבל רובנו כבר מזמן לא שם. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה ולא מבזבז זמן במבט לאחור.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully