התעשייה בישראל קטנה, כך שאם יוצא בה סרט אחד מסוג מסוים, מדברים על "אופנה", שניים זה "תנועה" ושלושה זה כבר "גל". ברוח זו, אפשר לדבר כבר על גל קומדיות ג'ובניקים בקולנוע הישראלי. בשנה שעברה קיבלנו את הלהיט "אפס ביחסי אנוש" על פקידות השלישות, ובקרוב תתחיל להצטלם "הלהקה האחרונה בלבנון", שתעסוק אף היא בחיילים מאוד לא קרביים. בינתיים, הגיע לאקרנים בסוף השבוע האחרון "מסווג חריג", שגם בו הגיבור מיומן יותר באקדחי סיכות מאשר ברובים אמיתיים.
אך החייל יאלץ ללמוד איך להשתמש בהם, שכן הוא נשלח לאבט"ש בצפון הארץ. אז מתברר כי הסרט משתלב גם ב"טרנד" אחר של הקולנוע הישראלי האימה. בהתאם לכך, הדרך לשבוע השמירות מרגישה כמו ההתחלה של "הניצוץ", ובהגיעו למחוז חפצו רק מתחזקת אצל הגיבור התחושה שמשהו רע הולך לקרות. למרבה אימתו, אזהרותיו נופלות על אוזניהן הערלות של מפקד הבסיס התמהוני ושל שלושת החיילים האחרים השומרים עמו כולם קרביים בהרבה ממנו, ממהרים לסמנו כילד כאפות ומתעמרים בו, באופן המזכיר את מה שעשו לדמותו של טל פרידמן ב"האח של דריקס". שם זה נגמר בסדר פסח שיצא משליטה. כאן, השתלשלות העניינים מפלצתית בהרבה, ומובן שלא ניתן לחשוף אותה, אך אפשר לומר כי התסריטאי הטירון ליאור לדרמן משכיל להעניק טוויסט צה"לי לקונבנציות ההוליוודיות של הז'אנר, וכך ליצור פה משהו מקורי ומלא עוקץ ובשר.
בכלל, אף שזו עבודתו הראשונה, לדרמן מגלה פה כישרון רב, ומצליח בשלוש חזיתות: הוא מתיך בין ההוויה הישראלית למסגרות האמריקאיות של הסוגה; הוא עוסק באופן חד ושנון, אך לא מתהלם ובנאלי, בסוגיות טעונות כמו הפראנויה המקומית, הגזענות במדינה והחיילים הבודדים בצבא; ומרשים מכל, באופן שמזכיר את ההצלחה של "שש פעמים", הוא תופס במדויק את השפה של הצעירים הישראלים ב-2015, אותו להג בדיקציה גרועה הממציא מחדש את התחביר ואת הדקדוק ומשלב בין מידות שוות של עודף וחוסר ביטחון.
את התסריט הזה מיטיבים להוציא לפועל ארבעת השחקנים הצעירים כולם יוצאים מן הכלל. קאי קורבלניקוב כמפקד הבסיס; אסף בן שמעון, ערן פרץ ועופר רוטנברג כשלושת החיילים המציקים; ומעל כולם, איתי זבולון כג'ובניק האומלל. הכוכב הצעיר התגלה כזכור בסרטון הוויראלי והאגדי "יניר האחמ"ש", וזעקות ה"למה אני לא עמוס תמם" שלו הן עדיין מרגעי השיא של היוטיוב בארץ. כאן, הוא מוכיח סופית שהרשת היא ככל הנראה המקום האולטימטיבי לחפש בו את כוכבי הקולנוע הבאים של דורנו. כמו כל הקומיקאים הגדולים, הבדחן הצעיר משכיל לבנות בהופעתו דמות של האנטי-גיבור הקלאסי הלוזר שתמיד נראה כי הוא במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, אך בדרכו המגושמת, האבסורדית ומעוררת ההזדהות, מוכיח בסופו של דבר כי הבעיה היא בנו ולא בו.
על המקהלה הזו מנצח הבמאי בועז ארמוני, טירון אף הוא. נדיר לראות בקולנוע הישראלי יצירה בה התסריטאי ומי שעומד מאחורי המצלמה אינם אותו בן אדם, ו"מסווג חריג" מראה שזו דווקא שיטה לא רעה בכלל: הקולנוען מבין את התסריט של לדרמן, מתחבר אליו ומוסיף לו, מנווט את התוצאה ביד קלילה ובוטחת, ויודע להעלות חיוך כשאפשר ולבנות מתח כשצריך. כתוצאה מכל אלה, הסרט מהנה, אפקטיבי ורלוונטי.
עם זאת, הוא אינו מושלם. יש ל"מסווג חריג" בעיה, ובאופן שדי טיפוסי לקומדיות אימה, היא מגיעה במה שאמור להיות רגעי השיא שלו: הסיומת אינה משכנעת, לא בהסבר התסריטאי ולא בהוצאתו לפועל, כך שאם מישהו ציפה לקבל רעמי תותח בסוף, הוא ייאלץ להסתפק באקדח סיכות.
ועדיין, ואפילו בלי קשר להקשר בו יוצא הסרט ולכך שרוב העומדים מאחוריו בתחילת דרכם, "מסווג חריג" הוא בהחלט יצירה מעניינת ומרשימה ביותר. מבדרת ככל שתהיה, קשה להאמין כי תתקרב להצלחה של "אפס ביחסי אנוש", אך גם כך היא ניצבת בתור כרטיס ביקור מזמין ביותר של הבמאי ארמוני, של התסריטאי לדרמן, של כל שחקני המשנה ובראש ובראשונה, של כוכבה הראשי. אפשר לייחל לכך שהקולנוע הישראלי ימהר ללהק אותו בהקדם לתפקידים רבים נוספים, וסביר להניח שכך יקרה. מעתה והלאה, יהיה זה עמוס תמם שיזעק "למה אני לא איתי זבולון?!!!".
ומה אתם חשבתם על "מסווג חריג"? ספרו לנו בתגובות