פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עיניים גדולות 38: "The Green Inferno" מחזיר לחיים את סרטי הקניבלים

      כמו במדינות רבות, גם בישראל "The Green Inferno" הולך להיגנז, וחבל - שכן הוא מחייה את ז'אנר הקניבלים באופן מלהיב ורלוונטי

      עיניים גדולות 38: "The Green Inferno" מחזיר לחיים את סרטי הקניבלים

      איליי רות' הוא ככל הנראה המעריץ המפורסם ביותר של צחי נוי. הילד היהודי-אמריקאי שלדבריו גדל על "אסקימו לימון" ומבין שלושת הגיבורים חיבב במיוחד את יוד'לה, צמח להיות אחת האושיות המובילות בעולם האימה העכשווי. כבמאי, תסריטאי ומפיק, היה אחראי לכמה מן התוצרים הבולטים של הז'אנר בעשור וחצי האחרונים – למשל "Cabin Fever" וסדרת "הוסטל" שביים או "The Last Exorcism" שהפיק. אפשר להתווכח על איכות ואחידות עבודתו, אבל לא על הרווחיות שלה ובטח לא על הפוריות. זרועותיו הרבות של התמנון הפרוע והחרוץ לא מפסיקות להשליך לעברינו זוועתונים חדשים, וכראיה לך, שני סרטים טריים פרי עטו מתגלגלים עתה לפתחנו – "דפיקה בדלת" אמור לעלות לאקרנים בעוד כשבועיים, ו-"The Green Inferno" נגנז מסחרית, אך ניתן לצפייה בפורמט ביתי.

      בעולם אידיאלי, המציאות היתה הפוכה: בשעה ש"דפיקה בדלת" שגרתי ומשעמם למדי ואף מיותר, "The Green Inferno" מעניין בהרבה, והוא אחד התוצרים הראויים ביותר שרות היה אחראי להם, ובכלל מסרטי האימה האמריקאים המלהיבים של השנים האחרונות. אם כך, גניזתו המסתמנת בארץ מצערת, אבל חובה לציין כי המפיצים בארץ אינם יוצאי דופן: כך, למשל, גם בטריטוריות בסדר הגודל של צרפת וגרמניה הזדמן לו גורל דומה ובאנגליה עוד אין לו תאריך יציאה. כל זאת נובע מכל מיני תסבוכים כלכליים של גורמים שהיו מעורבים בהפקתו, בגינן גם הגיע לאולמות בארצות הברית רק בסתיו האחרון, כשנתיים לאחר בכורתו בפסטיבל טורונטו; אך אולי בעיקר בגלל שהוא עוסק בנושא קשה לעיכול, תרתי משמע – קניבליזם.

      גם כך, רות' נחשב כמי שהעלה בכמה דרגות את רף האלימות הגרפית בקולנוע האמריקאי העכשווי. יחד עם יוצרי סדרת "המסור", אף נהוג לתת לו קרדיט על בריאת התנועה הקולנועית המודרנית הידועה כ"פורנו של עינויים". כאן, הוא הולך עוד כמה צעדים קדימה ומשחיז עוד יותר את הסכין. הפעם, הבמאי לא עושה זאת דרך המצאת משהו משלו, אלא במחווה לתת-ז'אנר סרטי הקניבלים שהתפתח באיטליה בשנות השבעים והשמונים, ובראש ובראשונה לגולת הכותרת של סוג העשייה הזה, "קניבל הולוקסט" מ-1980. הרגשתם שמשהו חסר בתפריט שלכם? התגעגעתם לצפייה בשבטים פרימיטיביים כולאים מערביים בכלובים ואז מכינים מהם ארוחת ערב? אז הנה, מנת השף שוב על השולחן.

      דה גרין אינפרנו (יח"צ)
      אדום עולה. מתוך "The Green Inferno" (צילום: יח"צ)

      כדי לבשל אותה, נעזר רות' ברעייתו, השחקנית הצ'יליאנית לורנצה איזו, שמככבת אגב גם ב"דפיקה בדלת". כאן, מגלמת הכוכבת המוכשרת אמריקאית המואסת בקיומה המפונק. כדי להתמודד עם רגשות האשם, היא מצטרפת לארגון אקטיביזם חברתי, ובהובלת מנהיגו המפוקפק נוסעת עם חבריו לשליחות בפרו, שם הם אמורים להפגין נגד חברות מסחריות העומדות להשמיד את סביבתו הטבעית של שבט מקומי. התוכנית האידיאליסטית משתבשת כמובן, והצעירים מלאי הכוונות הטובות מגלים כי הילידים לא רואים בהם חברים למאבק אלא אויבים, וכיוון שמאסו ככל הנראה בסטייק הלחם של זכאים, מבקשים להשביע את רעבונם בעורם הלבן.

      צבע נוסף שדומיננטי כאן הוא האדום – בני השבט מבתרים את חבריה של הגיבורה אחד אחרי השני, כך שנשפכות פה כמויות עצומות של דם, יותר מאשר ברוב סרטי האימה האמריקאים של העשור האחרון. דבר זה, לפי הדיווחים, הוביל להתעלפות של אחת הצופות במהלך הקרנה מיוחדת בפסטיבל בדוויל שבצרפת. אולי מדובר בסתם תעלול יח"צ של המפיקים, אבל ברור כי הצפייה אכן אינה מומלצת למי שהתרגלו לזוועתוני דיאט רכרוכיים כמו "אנאבל" ודומיהם. הודות לשילוב בין הנושא הטעון, המיומנות של הבמאי והגישה חסרת העכבות שלו, "The Green Inferno" משכיל להשיג רצף אפקטיבי של רגעים עוכרי שלווה.

      דה גרין אינפרנו (יח"צ)
      לועג לאדם הלבן יותר מאשר לילידים. מתוך "The Green Inferno" (צילום: יח"צ)

      עם זאת, וגם רות' עצמו ודאי יודה בכך, הסרט הטרי דל בחלבונים לעומת "קניבל הולוקסט" ושאר אבני דרך של הז'אנר. מה שכן, הבמאי מצליח לבדלו לעומת קודמיו ולהתאים אותו לרוח התקופה, ובכך גם להוסיף לו ולסוגה בכלל עוקץ ורלוונטיות. זאת, הוא עושה דרך שני ממדים עכשוויים שהכניס לתסריט. הראשון הוא היותה של המצלמה הניידת סוג של כלי נשק – בשניים מרגעי השיא, ניצלת אחת הדמויות בזכות היכולת של הסמארטפון שלה לתעד, לשדר ולשמר הכל, מה שמרתיע מפגעים פוטנציאליים.

      השני והחשוב יותר, הוא הלעג לסוג מסוים של ליברלים אמריקאיים, עתירי חשיבות עצמית ונטולי מודעות עצמית, שמתיימרים להציל את העולם בעיקר כדי להרגיש טוב עם עצמם. אלה, כמובן, טרף קל. הם מיהרו ליפול למלכודת העכברים של "The Green Inferno" והעניקו לו עוד קצת פרסום במחאותיהם העיוורות והקולניות נגד הייצוג הגזעני לכאורה של בני השבט הפרואנים. זאת, אף שהסרט שומר את רצח האופי האמיתי לגיבורים לבני העור.

      מה שכן, משמיציו של "The Green Inferno" יכולים לפחות לשמוח על דבר אחד: בניגוד לעבודות קודמות של רות', לסרט הזה לא מסתמן כרגע המשכון. עובדה זו, יחד עם גניזתו המסחרית בארץ ובמדינות רבות, מלמדת כי קניבליזם עומד בגדר טאבו בתרבות המערבית. הקולנוע יכול לשחוט כל פרה קדושה שלא תהיה, אבל בשר אדם הוא עדיין מחוץ לתפריט.