הודות לקלאסיקות בסדר הגודל של "פריז, טקסס", "מלאכים בשמי ברלין" ו"אליס בערים", נחשב וים ונדרס לאחד מגדולי הקולנוענים שחיים בימינו, ובוודאי לאחד הבמאים הגרמנים הטובים בדורו. לכן היה רק טבעי כי פסטיבל ברלין האחרון יעניק לו פרס מפעל חיים ויערוך מחווה מקיפה, במסגרתה הוקרנו מיטב הפנינים שלו, חלקן בעותקים חדשים ומשוחזרים. אם לא די בכך, היוצר גם הציג באירוע בהקרנת בכורה עולמית את סרטו הטרי - "הכל יהיה בסדר".
יום לאחר הפרמיירה של הסרט, אני פוגש את ונדרס במלון ברלינאי לשיחה עם קבוצה קטנה של עיתונאים מרחבי אירופה. האמן הרב-תחומי, שנוסף לקולנוע הצטיין לאורך השנים גם בצילום סטילס, כבר בן שבעים - אך לא ניתן לראות את עקבות הגיל על אף סנטימטר מה-1.91 שלו. הוא מלא חיוניות, בריא וספורטיבי, ממש כאילו שנולד במלחמת ששת הימים, ולא בערב סיום מלחמת העולם השנייה. כוחו של היוצר הגרמני במותניו, ואם למישהו זה לא ברור רק מן המבט בו, הוא מצהיר זאת מפורשות.
"חשתי חוסר נוחות רב נוכח המחשבה שאנשים יסתכלו על המחווה הזו כמעין סיכום של הקריירה שלי", מסביר ונדרס. "לכן היה לי דחוף להבהיר שעוד לא נעלתי הרמטית את גוף העבודה שלי, ולפתוח דלת אל עבר העתיד. 'הכל יהיה בסדר' הוא המפתח לדלת הזו, ולכן כל כך רציתי שיהיה מוכן כבר לפסטיבל, כדי שהבכורה שלו תהיה בצד הרטרוספקטיבה. עבדנו קשה להשלים אותו בזמן, וסיימנו ממש ברגע האחרון".
המפיצים בארץ לא התחשבו במאמץ הרב שהשקיע האמן הוותיק ב"הכל יהיה בסדר" ובחשיבות שהוא מייחס לו ובחרו לגנוז אותו מסחרית ולמנוע ממנו אור מקרנה. עם זאת, שווה להעניק לו הזדמנות, ולו רק כי הוא היצירה העלילתית הארוכה הראשונה של הבמאי מזה שבע שנים תקופה בה התמקד בדוקו והיה חתום על הסרטים התיעודיים "פינה" ו"מלח הארץ", שאגב היו להיטים גדולים בישראל. למרבה השמחה, עכשיו יש דרך לעשות זאת ולראותו, שכן הסרט הטרי זמין מעתה הן ב-VOD של yes והן בזה של HOT. וכך, גם מעריציו הישראלים של ונדרס יוכלו לצפות בדרמה זו, בה מגלם ג'יימס פרנקו סופר הלומד לאורך תריסר שנה כיצד להתמודד עם האחריות שלו לתאונת דרכים קטלנית.
את הסיפור הזה כתב התסריטאי הדני ביורן אולף יוהנסן, והתגלגלות הפרויקט נשמעת כמו הפנטזיה של כל כותב צעיר ואלמוני היוצר הצעיר פגש את וים ונדרס באמצע העשור הקודם בפסטיבל סאנדנס, בו הבמאי הוותיק העניק לו פרס על תסריט אחר שכתב, ואמר לו 'תשמור על קשר, ותשלח לי את העבודה הבאה שלך'. חמש שנים עברו והקולנוען הגרמני כבר הספיק לשכוח מכך, אבל אז נחתה בתיבת הדואר שלו הפתעה.
"בהתחלה לא הבנתי במה מדובר", מספר ונדרס, "אבל כבר לאחר כמה עמודים, נדלקה אצלי הנורה. נזכרתי בהתוודעות לביורן, וזיהיתי מיד את איכות הכתיבה, ואת הבגרות ואת הדיוק שלה. האמת, כשאמרתי לו אז לשלוח לי את התסריט הבא שלו זה לא היה במחשבה שנשתף פעולה, אלא רק שאתן לו פידבק, אבל כל כך אהבתי את מה שקראתי, שמיד גמרתי אומר בלבי לביים זאת בעצמי. זאת היתה מתנה משמיים מבחינתי. אשתי אפילו באה לשאול אותי מה אני קורא שכל כך מרגש אותי".
אחר כך, הגיע שלב הליהוק. לתפקיד האשה שבנה נהרג בתאונת הדרכים, בחר ונדרס את שרלוט גינסבורג. "אני כבר לא יכול לספור כמה שנים חלמתי לעבוד איתה", הוא מספר, "ועכשיו שעשיתי זאת, אני לא יודע איך אי פעם אביים שחקנית אחרת". לדמות הסופר הדורס, הוא ליהק את ג'יימס פרנקו. "הוא היה מושלם לתפקיד, בגלל שהחלטתי לביים את הסרט בפורמט התלת-ממדי, וזו צורת עשייה שדורשת שחקנים מינימליסטים כמוהו. התלת-ממד דורש ממך לא לשחק, אלא פשוט להיות, וג'יימס יודע לעשות זאת".
מטבע הדברים, עולה בשיחה השאלה מדוע קיבל ונדרס את ההחלטה החריגה לביים את הדרמה הקאמרית והאינטימית הזו דווקא בתלת-ממד, צורת עשייה השמורה בדרך כלל לפרויקטים ראוותנים יותר. אך כיוון שבארץ הסרט מוקרן רק במסך הקטן, לסוגיה הזו אין כל כך משמעות בעיני רוב הצופים פה.
מה שכן רלוונטי גם בשני ממדים הוא הדיאלוג בין "הכל יהיה בסדר" לעבודות קודמות של הקולנוען. למשל, "מלאכים בשמי ברלין". באותה קלאסיקה, שואל אחד הגיבורים "הזמן מרפא כל כאב, אבל מה אם הכאב הכי גדול הוא הזמן עצמו?", ואני תוהה אם ייתכן כי בסרט הטרי, דרך עלילתו המתפרשת על פני תריסר שנים, קובע ונדרס כי אחרי הכל, הזמן בכל זאת אינו המכה אלא התרופה.
זו הפעם הראשונה מתוך שתיים שוונדרס מגיב על קושיה במבט מצמית. הוא שותק לכמה שניות, מוזג לעצמו בקרירות מקנקן התה המהביל, ואז מכריז בהחלטיות "מה שאתה אומר, זה לא אמת. זמן אינו התרופה. הגיבור כאן מנסה זאת, אך מגלה שאין בכך כדי לאחות את הפצעים. המזור מבחינתו הוא הזולת: בסופו של דבר, לא הוא מרפה את הכאבים של עצמו, אלא הדמויות שהוא מכניס לעולמו".
יש אנשים ש"מלאכים בשמי ברלין" ריפא מבחינתם את הפצעים וגרם להם לאהוב יותר את החיים.
"גם לי זה קרה, עם סרטים של אחרים כמובן טרקובסקי וטריפו למשל. לקולנוע יש כוח כזה. הוא לא יכול לתקן את העולם, אבל הוא כן יכול לתקן את איך שאנחנו תופסים אותו. כיום אני מאמין בזה יותר מתמיד, ואני חושב שזה ניכר ב'הכל יהיה בסדר'. אפילו השם שלו כבר מרמז על האמונה שלי בכך שסרטים יכולים לשנות אותנו, או לפחות לשכנע אותו שקיימת אפשרות להשתנות".
"פריז, טקסס" מרגש אנשים עוד יותר. מניסיון אני יכול להגיד לך כי צעירים שלא נולדו אפילו בעת יציאתו, 1985, מתרגשים ממנו יותר מאשר מרוב הסרטים העכשוויים.
"אני מסכים שהוא ושאר הסרטים שלי עדיין רלוונטיים, לכן היה לי חשוב להכין להם עותקים חדשים ומשוחזרים אפילו שהדבר דרש ממני מאמץ רב. במקרה של 'אליס בערים', למשל, חומרי הגלם המקוריים היו כמעט הרוסים לחלוטין והיה צריך ממש להקים אותם לתחייה בעבודת נמלים שנמשכה חצי שנה. אבל היה עקרוני מבחינתי לעשות זאת. כי כשאתה לוקח סטודנט צעיר לקולנוע ומראה לו סרט ישן בעותק מצ'וקמק, זה נראה לו כמו פיסת היסטוריה, ולא כמו משהו שיכול להתחבר למציאות שלו. אבל אם אתה מראה לו סרט ישן בעותק טוב, זה כבר סיפור אחר לגמרי. ההבדל כאן הוא של שמיים וארץ".
ואפילו בלי קשר לאיכות העותק, משהו בגיבור של "פריז, טקסס", בניכור שלו, בקשיי התקשורת שלו ובקשי ההתאמה שלו למציאות המשתנה בה הוא חי, גורמים לו לעורר הזדהות היום עוד יותר מאשר בזמן אמת.
ושוב, נעימת קולו של ונדרס עוטה לעג "אוקיי, אני אמסור לו שאמרת זאת", הוא עונה בסרקזם.
סרקזם, אבל לא זעם או רטינה. ונדרס חד ועוקצני, אך לרגע לא זועף או עייף, וזאת אף שלכאורה יש לו הרבה על מה להתלונן: למשל, על הביקורות הפושרות למדי ש"הכל יהיה בסדר" קיבל בשעות שלאחר בכורתו; ובעיקר על מותו של עידן שהיטיב עמו תור זהב בו במאי איכות אירופאיים שכמותו היו גדולים כמו כוכבי רוק, כולם נשאו אליהם את עיניהם וסרטים שלהם היו אירועים תרבותיים שאיש לא היה חושב אפילו לגנוז, בשעה שסדרות טלוויזיה נחשבו תרבות נמוכה. ובכל זאת, חשוב לבמאי להכריז "אני לא מלין על דבר. אם היו מציעים לי להיוולד מוקדם יותר או מאוחר יותר, לא הייתי רוצה בכך. היתה לי פריבילגיה בזמנו ויש לי פריבילגיה גם כיום, לעבוד בעולם משתנה. הכל משתנה השפה של הקולנוע, השיטה בה התעשייה מתנהלת, מה לא, וזה מה שכל כך מרגש, כי ארגז הכלים שלנו רק מתרחב וכך גם עומק האפשרויות שלנו. הן אינסופיות!".
אז איך אתה עומד לנצל אותן? מה הפרויקט הבא שלך?
"אין לי 'פרויקט הבא'. העבודה על 'מלח הארץ', 'הכל יהיה בסדר' והרסטורציות של סרטיי הקודמים סחטו אותי לגמרי. אני שמח שעשיתי את כל אחד מן הדברים האלה, אבל עכשיו אני רוצה לנוח".
מהי מבחינך המנוחה האידיאלית?
"בשבילי, מנוחה זה לקחת את מצלמת הסטילס, לצאת למסע של ארבעה שבועות בלי אף אחד לידי במכונית, ופשוט לצלם ולצלם".
אפשר להגיד כי בשבעים שנותייך, צילום סטילס תפס חלק לא פחות משמעותי מן הקולנוע.
"בהחלט. את המצלמה הראשונה שלי קיבלתי בגיל שש. אני מצלם כל החיים שלי ומבחינתי זה מובן מאליו. לצלם מבחינתי זה כמו לאכול, זה כמו לשתות. לצלם מבחינתי זה כמו לנשום".