אייל גולן - "טוב לך איתו" (4:38)
שנתיים אחרי שפרץ את עצמות בית החזה של אייל גולן ופרפר על השולחן, לבו של הזמר היקר הזה שוב עושה לו קונצים - והפעם, זה מדאיג אף יותר: הוא לא מסתפק בלקפוץ אל השולחן ובכך לתת לגולן את ההזדמנות לתופסו ולהשיבו הביתה. הוא נחטף ע"י מישהי שעזבה את גולן לטובת מישהו אחר בזמן שגיבורנו היה מאוהב בה עד צוואר. "את הלב איתך לקחת", הוא שר בקלישאית מדוברת, "רגעים יפים שכחת / בלי לחשוב את כך בורחת לאחר". מזל שיש לי פה חבילת ממחטות. אני תמיד מצונן בעונות מעבר.
אי אפשר לבוא בטענות לגולן עצמו בנוגע למפגע הקיטש הזה, שעשוי לעצבן אפילו את חוליו איגלסיאס. הוא זמר, תפקידו לשיר ואת זה הוא תמיד עושה אותו דבר. האשם העיקרי הוא אופיר כהן, הכותב והמלחין, שהפליא להוציא תחת ידו את השיר המשעמם, הסתמי, הצפוי והדביק ביותר שאייל גולן ביצע מאז השיר הקודם שלו.
האמת שמאחורי הבלוף הזה היא שהלב של גולן לא על השולחן ולא אצל הבחורה ההיא, ש"בורחת לאחר". הוא לא נמצא בשום מקום, למעט בית החזה של גולן, ולא עושה שום דבר חוץ מלפעום ולהזרים דם לשאר חלקי גופו. כלומר, אין לב בשירים של אייל גולן - ובמיוחד לא ב"טוב לך איתו", שהדבר היחיד שלא מחפיר בו הוא העיבוד הניטרלי, בסגנון רוק יווני, של יעקב למאי.
במקום לב יש בשירים של גולן משהו אחר, סינתטי, שלא מצליח לחדור מבעד למילים, ללחנים ולקולו הנעים של הזמר, ולכן גם לא גורם לכאב אמיתי, או לשמחה אמיתית, בקרב המאזין. הסיבה לכך היא שגולן - להבדיל מזוהר ארגוב, למשל - הוא כוכב ים-תיכוני קר, שפוי ומחושב. הלב שלו רחוק מאוד מהמוזיקה שלו. רבים אוהבים אותו, זה ברור, אבל רק עד גבול מסוים. איש לא באמת מחזיק ממנו אמן רגיש, מעניין וחשוב. ואיש גם לא יעשה זאת אחרי שיקשיב לשיר המטופש והמשעמם הזה.
(כוכב וחצי)
פאר טסי - "אם תחכי לי" (4:18)
אז כן, אייל גולן הוא לא אמן מעניין ואיכותי במיוחד, אבל הוא מפצה על כך מבחינת הכמות. זאת אומרת, יש הרבה אייל גולנים בארץ. למשל, פאר טסי - אייל גולן צעיר וחייכן שמצולם על עטיפת הסינגל החדש שלו עם פפיון, זקן גרוע ומבט מדוכדך אל נקודה דמיונית באופק השמאלי.
אם, לצורך העניין, היו שמים את "טוב לך איתו" של גולן לצד "אם תחכי לי" של טסי" באותו עמוד ב"אצבעוני" ומבקשים מהילדים לזהות את ההבדלים בין השניים, יכול מאוד להיות שבאותו השבוע אף קורא לא היה זוכה במדבקות של במבי. אפילו אני - אדם בוגר לכל הדעות - מתקשה עד מאוד להצביע פה על אחד כזה.
הלחן בשיר של טסי (דימיטריוס דקוס) אולי טוב יותר, אבל זה לא הבדל מספיק מובהק. בטח לא כשהעיבוד שייך לאותו יעקב למאי, הנושא הוא אותו נושא (מישהי שנסעה רחוק), המילים (של פאר ואבישי טסי) עשויות מאותו מסטיק לעוס ("לא אל תחכי לי / לא אל תוותרי לי / גם אם אעמוד מולך / והלב שלך ירעד"),הקולות של שני הזמרים זהים כמעט לחלוטין וסגנונות ההגשה שלהם זהים לחלוטין, בלי כמעט.
הסיבה היחידה לכך שטסי (ההולך ונמאסי) בכל זאת מנצח בדו-קרב הזה (שני החמודים הוציאו את השירים שלהם לרדיו באותו יום) היא המראה החיצוני שלו. טסי יותר חתיך מגולן. אין עוררין על כך. ובהיעדר אופי, רק היופי קובע.
(שני כוכבים)
שולמית - "מרחפת" (4:23)
כיפאק אחד והיי אחד, לכל הפחות, מגיעים לבנצי מור, הקלידן של שרית חדד ומעבד מוזיקלי ששמו יצא למרחוק, על מה שקורה פה. בהודעה לתקשורת מסופר שהוא נכח באחת מהופעותיה של הזמרת הלא מפורסמת, נטולת שם המשפחה, שולמית, והתלהב ממנה שם עד כדי כך שהחליט, בו במקום, להפיק לה שירים באולפנו, ואחר כך, כלשון ההודעה, "אמר לה בחום שהיא משהו אחר במוזיקה הישראלית".
מעבר לעובדה שמור הפגין מקצועיות וענייניות בעשותו כן (שולמית, זמרת ותיקה, לא בדיוק אוחזת בלוק של אלילת נעורים), מתברר שגם תחושת הבטן שלו בנוגע לשולמית היתה נכונה בבסיסה: היא באמת נשמעת כמו "משהו אחר", במובן המעודן של הביטוי. כלומר, היא לא מוזרה, לא נועזת ולא מהפכנית, אבל היא בכל זאת קצת אחרת, קצת לא קשורה לטייפ קאסט האופייני לזמרת ים-תיכונית בימים אלה ובמקום זה.
יש לה, לשולמית, קול עמוק, מחוספס וחודרני, גם אם חנוק מעט, שמצית סקרנות אינסטינקטיבית בנוגע לאישיותה ולניסיון החיים שלה. ההגשה שלה מדויקת, לא מתאמצת, חפה ממניירות, מנווטת את הטקסט העצוב והאפקטיבי של אופיר כהן (כן, אותו אופיר כהן מהשיר של אייל גולן, רק עם הרבה יותר השראה) בדיוק אל המקום הקטן והחשוך שבו הוא מתבוסס, ומעצימה את הלחן הנחמד של אותו הנ"ל.
זה היה בהחלט עשוי להיות שיר מרגש, אולי גם קצת מצמרר, אם הוא היה מסתכם בכך בלבד. בלי תוספות מיותרות. די היה בגיטרה אקוסטית ובכינור כדי להפוך אותו לכזה. כמוצר גולמי, הוא לא היה זקוק ליותר מכך. הוא נועד להיות קטן, צנוע ומכמיר לב, אלא שאז חזר לתמונה אותו בנצי מור, העמיס עליו תופים, קלידים, בס, גיטרות ועוד - וזהו, השיר הלך לאיבוד ולקח איתו לשם את שולמית.
במילים אחרות, לא רק השיר עצוב, אלא גם הסיפור שמאחוריו: בנצי מור, מי שזיהה בזמרת האירועים הזאת פוטנציאל ולקח אותה תחת חסותו, הוא גם האחראי להרס השיר הטוב הזה, שטמן בחובו סיכוי סביר להעלות את שולמיתנו לתודעה. היא בחיים לא תגיד לו את זה, כי בכל זאת, לא נעים - אבל הנה, עכשיו אני אמרתי. טוב שיש אותי.
(שלושה כוכבים)
נועה בן שושן - "תאמיני בטוב" (3:30)
נועה בן שושן סוגרת לנו את הבאסטה השבוע באווירה של אופטימיות רכה, צנועה ומאוד נחוצה. הטקסט (יונתן וולפין ואריאלה לחיאני) נע בטבעיות מקסימה בין עברית לצרפתית, הלחן (בן שושן) מזדמזם וסוחף, העיבוד (תמיר קליסקי ואהרוניקו קמינרוב) מהודק וחם, והתחושה הכללית היא שבן שושן מבצעת את השיר באיזו מסעדת פועלים ותיקה, תוך כדי דילוג בין שולחנות עמוסים במיני סלטים, ואגב פלירטוט חינני עם הלקוחות הקבועים.
כשהמציאות מתוסרטת ככה, ברגוע, בלי "מאורעות" ושאר מסיחי דעת, פתאום אפילו די נחמד לחיות. זה נמשך רק 3 דקות וחצי, אבל במהלך פרק הזמן הזה אפשר בהחלט להאמין לנועה בן שושן כשהיא שרה "אם רק תאמיני בטוב / הכל יתבהר בקרוב". אינשאללה.
(שלושה כוכבים וחצי)