"אין דבר מבגר יותר מאבדן תקווה": כך השפיע רצח רבין על המוזיקה הישראלית

יש לנו טלוויזיה. הטלוויזיה אצלנו אף פעם לא דלוקה. היא כמו מונומנט שחור באמצע הבית, אנדרטה לזכר תוכן אופציונלי. אם אני שומעת אותה פתאום מהחדר השני, אם מישהו בחר להדליק אותה, ובמיוחד אם בוקע ממנה קול החלטי של אחד ממנהיגנו או קרייננו – אני רצה. רוב האנשים רצים לטלוויזיה כי אולי קרה משהו. אני רצה כי אולי פרץ איזה שלום, אולי נפרצה איזו דרך, איזו הצהרה רבת משמעות הוצהרה, משהו זז.

כן, זה כמה אני פתטית. כל פעם שאני פותחת עיתון או אפליקציה, בעצם אני מקווה שהשלום יגיע כבר. לא יתכן שעוד לא, הרי אני מחכה כבר כל כך הרבה זמן. יש לי שתי ילדות, הגדולה בכיתה א'. עברתי כבר את מחצית חיי. אני לא מאמינה שאני עוד במצב של המתנה. אני מחכה כמו ילדה.

בטור שכתבתי מיד אחרי הרצח אמרתי שאנחנו, צעירי הניינטיז, דור שמבחינתו אימג' של אקדח הוא עטיפה טובה לאלבום (התכוונתי ספציפית לאלבום הבכורה של הפו פייטרז, שיצא בדיוק ארבעה חודשים קודם). כלומר, התחושה שהעסק הזה עומד להיפתר היתה כל כך ברורה, קרובה, שהרשינו לעצמנו ליהנות מהתמרה אסתטית. באותו טור גם פניתי בהאשמה כלפי אבי ששלח אותי ל"מלחמת אחים כי אני חייבת את זה לילדים שלי, שיהיו לי". "אנחנו הילדים!" התרסתי בפניו, ובפני המדינה. לא חשבתי שאחשוש לחיי ילדיי. אפילו לא חשבתי שיהיו לי ילדים. אנחנו היינו הילדים, הרי.

אני עוברת להקה אחרי להקה מהלהקות שאהבתי בניינטיז (Mudhoney, Pavement, Sebadoh, למשל). כמעט כל מה שהן הוציאו לפני נובמבר 95 טוב בהרבה מהמוסיקה שהן הוציאו אחר כך. בא לי להגיד שרצח רבין היה רע לסצנת האלטרנטיב הבינלאומית, אבל ברור, בהנחה שמקריות היא לא דבר מעניין, שהרצח ביגר אותי. אין דבר שמבגר יותר מאובדן תקווה ומהתייתמות. כן, קפצו לי, מנהיג הוא כמו הורה. כל פסיכולוגית-ילדים תגיד לכם שהורה קפריזי ונטול חזון מגדל ילדים מרוטי עצבים במקרה הטוב ומג'נונים על כל הראש במקרה הרע.

ב-1998 עזבתי את הארץ. ראיתי מספיק שידורים חוזרים של סיינפלד ובעיקר לא יכולתי לשאת ולו עוד רגע אחד של השקרן הזה בשלטון. הוא סתר את עצמו בכל ראיון. הסתיר, הכחיש, בלבל את העובדות. לא יכולתי לשאת את זה. אחר כך קרו כל מיני דברים וחזרתי. עכשיו אני כבר לא יכולה לעזוב, יש לי ילדים. אני מחכה שמשהו יזוז.

"הולכים יד ביד בימים אלימים
הגלות שבלב ארוכה
מתרגלים לשקרים מתרגלים לשתיקה
בארץ שלנו שהפכה רחוקה".

כך נפתח "נופלים", שיר שכתבתי באביב 1996. הוא נכלל באלבום שהוצאתי כמה שנים אח"כ, ושודר ברדיו פעמים בודדות. הייתי בכיכר בליל הרצח, כשמילאתי חובתי כמפגין. ביוני 96' נשלחתי לארה"ב לראיין את דיוויד בואי. למרות שזו היתה הנסיעה הראשונה בחיי לצפון אמריקה, כיווצתי את שהותי שם והקדמתי חזרתי לארץ כדי להצביע בבחירות. בעימות הטלוויזיוני שנערך יומיים לפני עוד צפיתי אצל חברים בניו יורק. ברצח רבין ובבחירות ההן לאחריו, כשנבחר לראשונה ראש הממשלה הנוכחי, הגלות ניצחה את הישראליות.

מאז שרתי את "נופלים" בכל הופעה שלי, באירועים למען "האגודה לזכויות האזרח" ו"יש גבול" ובהפגנות שונות. אני מוכרח להודות שבכלל לא טבעי לי לכתוב שירים חברתיים-פוליטיים. אני נמשך יותר לכתיבה על הפוליטיקה של הנפש והפוליטיקה של התא המשפחתי. אבל בדיוק כפי שאיני יכול ככותב לכפות על שירים אמירה חברתית, כך איני יכול, כאדם וכאזרח, לשתוק. ודאי לא כל עוד ראש ממשלת הגלותיות, דברן ולא איש מעשה, משווק ולא יוצר, מסית ולא מאחה, ממשיך ומנצח על תזמורת הפחדים, הייאוש, הטראומות והקנאות היהודית.

אסור לשתוק בעודנו הופכים מאור לגויים לחושך ליהודים. הוריי, שעלו לארץ כציונים, חינכו אותי על סובלנות ואנושיות, שוויון וצדק ואחוות עמים. אבי ניצול השואה לימד אותי כי אסור שנהפוך לקורבנות ובאותה המידה עלינו להישמר מלהפוך לתליינים. המדינה אליה הגיעו הוריי נותרה פלאית ומטורפת, מלהיבה ומדכאת, מתפקעת מחיוניות ומתאבדת. כמובן שרצח רבין וניצחון הגלות שהתחולל בעקבותיו השפיעו עליי עמוקות: הם שבים וחונקים את הקשר הטבעי ביני לבין מולדתי. ההשחתות שמעוללים משיחי השקר ותרבות השקר, אלו שהניעו את הרצח, לופתות גם חלק מהבחירות הפרטיות שעשיתי מאז.

הוריי עלו לכאן כדי לשרוד וליצור דור עתיד מוגן ונאור, ואשמח להמשיך וליצור את עתיד הדור הבא שלי בישראל. זו מדינתי וזו ארצי. אבל מאז הרצח ועליית הגלותיות לשלטון, השאלות על אחריות הורית בחברה בעלת נטיות אובדניות מחריפות וקורעות בי. הארץ והמדינה בורכו בהמון אנשים נפלאים ויצירתיים, משפע לאומים ודתות ומוצאים ותרבויות, ומולם מתרחבות אורגיות הדמים של אמונה, שנאה ואלימות. אורגיות שבמדינות אחרות ובזמנים אחרים היו מי שנלחמו בהן ויכלו להן, היו ששילמו עליהן בחייהם, והיו שהפכו בעקבותיהן לפליטים. האם ננצח כאן את הרוע? האם נישאר בריאים בגוף ובנפש? האם נותרו בנו הכוחות והזמן לתקן? אני אומר אמן ומתחייב למאבק, אבל מתקשה להאמין.

בליל הרצח ישבתי עם אחי, בדירת גג מעל כיכר מסריק, ושמעתי את המולת המסוקים והניידות מכיכר מלכי ישראל. אחר כך צעדתי הביתה דרך רחוב קינג ג'ורג' והלילה היה אפל.

כעבור שלושה ימים היה לי מופע במועדון הלוגוס, שנקבע זמן רב מראש. כבר שם אפשר היה לראות את תהליך הדעיכה שעומד לבוא על הרוק הישראלי של אותה תקופה. אם לפני כן היינו מנגנים בלוגוס שתי הופעות מפוצצות אחת אחרי השנייה,
בהופעה הזו כבר היו הרבה כסאות ריקים ומיותמים.

כמה חודשים אחרי הרצח נסעתי למסע באירופה. אמרתי לעצמי "אתה אדם צעיר כמו כל הצעירים בעולם, אז למה לא לחיות בארץ חדשה, כמו שהרבה צעירים עושים? למה לסחוב את החטוטרת של הישראליות?" אז הסתובבתי והסתובבתי והרגשתי ניכור בכל הערים הגדולות האירופאיות.

כתבתי את השיר "תכלית בתחתית":

אין בית, אין אמא, אין מאכלים מוכרים
אין ארץ, אין אבא, אבא הלך מזמן
אין למה לחזור לשמה, כי שם האנשים הורסים את עצמם, הם אלימים
תן רק לברוח משם

אחרי שסיימתי לכתוב התגעגעתי וחזרתי לתל אביב. המצב כאן גרם לי לרצות להנציח דברים שנראו לי חשובים בתרבות הישראלית. כי היה ברור שעם הרצח המדינה השתנתה ולא תחזור להיות מה שהייתה. ולפני שהזמן ורצף האירועים ימחקו את העבר, חשוב להנציח. וזאת אחת הסיבות שניגשתי לעשות אלבום משירי יונה וולך.