שלג הוא אחד הדברים שמצטלמים יפה מכל, ואם אי אפשר ליהנות ממנו בחיים האמיתיים, לפחות זה תמיד תענוג להיתקל בו בקולנוע. למרבה השמחה, בסרט הטרי "קרימזון פיק" יש רבות ממנו. למרבה האכזבה, זה פחות או יותר כל מה שיש בו.
את הסרט ביים גיירמו דל-טורו, שמיצב את עצמו בעשור הקודם כאחד מן היוצרים המוכשרים והמרהיבים בהוליווד, אך הקריירה שלו הגיעה לשפל לפני שלוש שנים עם "פסיפיק רים" הכושל. בניסיון להתאושש, דל-טורו לוקח כאן רברס, ובמקום לעסוק בעתיד כמו באותה פנטזיית מד"ב מושמצת, חוזר לעבר כפי שעשה בעבודתו המוערכת עד כה, "המבוך של פאן". במקרה זה, יונק המקסיקני מן המורשת של הרומן הגותי, ושב לשלהי המאה ה-19.
בתקופה זו, הוא מפגיש אותנו עם צעירה אמריקאית בגילומה של מיה וסיקובסקה, שתשוקתה הגדולה היא למעשיות רומנטיות, ואז נופלת בחיקה ההזדמנות לחיות בעצמה אחת. זאת, הודות לאנגלי מסתורי הלוכד אותה ברשתו, מתחתן עמה ולוקח אותה לאחוזתו במולדתו. שם, כמו בכל סיפור רוחות טוב, מגלה הגיבורה כי היא ממש לא לבד, וכי לא כל הנוכחות רוצות בטובתה.
מכאן והלאה, נראה "קרימזון פיק" כמו קורס ויזואלי מזורז בספרות אנגלית. ג'יין אוסטן, שרלוט ברונטה ומרי שלי מאוזכרות כאן באופן עקיף וישיר, וכך גם גם מיטב הסרטים הגותיים, למשל אלה של האולפן הבריטי האגדי האמר, או "רבקה" של היצ'קוק. הרשימה הזו היא ממש קצה המזלג לחובבי הניים-דרופינג צפויה כאן הרבה עבודה.
אפשר לקרוא לזה מחווה, הצדעה, העתקה או פסטיש, אבל מה זה משנה בעצם? כך או כך, לא ברור מה הטעם בכל מה שדל-טורו עושה כאן. האם הוא מנסה לחדש או לעדכן את הז'אנר? נראה שלא, כי ב"קרימזון פיק" אין עוקץ והוא אפילו לא משתדל להכניס איזושהי רלוונטיות לחומרי הגלם או להעמידם באור אחר. אז האם הבמאי סתם משתעשע באהבה במסורת הגותית, בלי שום רצון לרקוח ממנה משהו מרענן אלא רק כדי להתרפק עליה? קשה גם להגיד את זה, שכן בתוצאה לא ניכרת כל תשוקה, והיא אינה מצליחה להעביר איזשהו רגש לצופה.
לכן, יותר מכל, "קרימזון פיק" נראה מיותר, ומלכתחילה לא ברור למה נעשה ובשביל מי. הדבר לא נאמר חלילה בקטנוניות או בהתנשאות, אלא בתמיהה אמיתית. הרי מי שלא חובב את הרומן הגותי, ודאי לא יתאהב בו בעקבות הצפייה, ומי שכן, ימצא את הסרט שטחי ואף מעליב. לכן הוא נופל בין הכיסאות, וכישלונו המהדהד בקופות ארצות הברית אינו מפתיע. זו מסוג היצירות שבמרחק כמה שבועות לכל היותר, כבר נשכח כי בכלל הגיעו לאולמות.
הדוגמה הטובה ביותר לסתמיות נעוצה בזהות השחקן הראשי בתחילה היה אמור בנדיקט קמברבאץ' לגלם את הגיבור, אך בסופו של דבר הלך התפקיד לבחירה צפויה אחרת, אחיו הרוחני טום הידלסטון, ובדיעבד השינוי נראה חסר כל משמעות. ממילא הסרט כל כך מעושה, בנאלי ומנייריסטי, אז מה משנה מי מן החשודים המיידים הללו מככב בו? במבט לאחור, אפשר לדמיין את "קרימזון" עם כל אחד מן הבריטים האצילים והרהוטים הללו, והוא ייראה פחות או יותר או דבר. גם לג'סיקה צ'סטיין בדמות אחותו של הגיבור אין הרבה השפעה, והופעתה כה חיוורת עד שלעתים קשה להבחין כי זו השחקנית המוכשרת שמגלמת אותה.
אז אין שום סיבה מיוחדת להמליץ לאיש על הצפייה בפנטזיה הגותית הרומנטית הזו, ובכל זאת, יש לציין כי היא אינה מזיקה. מי שייקלעו לאולם וייאלצו לחזות בה אולי ישתעממו, אך לא יסבלו, שכן אפשר ליהנות מן הממד החזותי שלה. זה אמנם קנקן שאין בתוכו כלום, אבל נעים להסתכל בו. לפחות עד שיגיע המערבון החדש של טרנטינו, "קרימזון פיק" ניצב כאופציה הכי טובה כרגע לראות שלג על המסך הגדול. הפתיתים הלבנים לא מפסיקים לרדת כאן כל אחד מהם צחור מהאחר, וכולם במשקל נוצה, בדיוק כמו הסרט עצמו.