זוכרים את "ג'ינג'י"? אם אתם ילדי אייטיז ואהבתם לקרוא, סביר להניח שגם אתם טלטלתם את הספרנית בפרץ אובססיה וזעקתם "לאן נעלמו ארגזי התפוחים?!!?!?" (אם לא, כנראה הייתם ממחנה "צוציק" של סמדר שיר ואתם כיום רוצחים סדרתיים ואין לי עניין לתקשר איתכם). ייתכן אם כך שגם אתם נרעדתם בהתרגשות למראה הפרומואים לגרסת "ג'ינג'י המחודשת ומתכוונים לצפות בה מתישהו, או לפחות לגרור את הילד שלכם מהאייפד שיראה קצת את "הסדרה הזאת שקראתי כשהייתי ילד". אז תנו לי להזהיר אתכם, כג'ינג'יפילית אחת לאחר: אל תעשו את זה. זו מלכודת.
"ג'ינג'י" הוא מהמותגים הישראלים החביבים עליי, עוד מהתקופה שבה אודי שחר היה עדיין יותר מבוגר ממני (גברבר בכיתה ג' לוהט!). במחנה היריב של סמדר שיר הושרצו אלפי כותרים בשפה אובר-מתחכמת, הומור מתיילד וקשקשנות בלתי נתפסת במסגרתה פתיחת סוגריים יכולה להימשך שישה פרקים וחצי בלי שום פואנטה, אבל ב"ג'ינג'י" היתה ישירות ריאליסטית עניינית בגובה העיניים. בניגוד לחבורות ההרפתקאות של אניד בלייטון למשל, החבורה של ג'ינג'י (לפחות בתחילת הסדרה) לא לכדה פושעים כל שבוע, אלא התנגשה שוב במציאות האפרורית של היום-יום: ה"מרגל" מתגלה כסתם שכן תמהוני, ה"רוצח" הוא פשוט זקן בודד ומה שאמור להיות הרפתקת אוהלים נועזת בחיק הטבע הופך לאחה"צ משעמם על הדשא והורים שאוספים אותך הביתה בתשע בערב. השיחות של ילדי החבורה תמיד היו מאופיינות בתכונות אמיתיות ולא תמיד פוטוגניות של ילדים כמו קטנוניות, נקמנות, מניפולציות ושגעונות גדלות. ולמרות זאת, ובעצם בגלל, יכולנו להזדהות איתם יותר מאשר עם חבורות ילדים אמיצים, רהוטים ואצילי נפש בספרים אחרים שפנטזו לעצמם ילדים-בלשים כמו שרלוק הולמס מסוקס רק בקטן.
ועכשיו הם חוזרים. סדרת "ג'ינג'י" כבר זכתה לכמה עיבודים טלוויזיוניים בעבר (היוש אושרי כהן בתור טל!), אבל לחברים מ-yes התחשק להנגיש את הקלאסיקה גם לדור האייפון שלא ידע את דנה פישמן. לגיטימי, אם הם באמת היו מפיחים חיים בדמויות ובסיפוריהם באיזושהי צורה. אבל משום מה, זה לא מה שקורה כאן. למעשה, ספוילר, ג'ינג'י הוא בכלל לא גיבור הסדרה. הגיבור הראשי הוא רובוט עם פאה ג'ינג'ית בשם איזבל שנוצר על ידי מדען מטורף ומרושע במעבדת הקסמים שלו. לא, לא התעטשתי בטעות על קומוניקט של אנימציית ניקולודיאון פרועה, זו באמת העלילה של "ג'ינג'י". המדען וחבורת הנבלים המצוייצים שלו, לבושים בתחפושות צבעוניות מגוחכות וחמושים בפרצופים מגוחכים שנועדו כנראה להצחיק את הפעוטות שצופים בתכנית, רודפים אחרי הרובוט-ילדה הג'ינג'י שלהם שמצטרף לחבורת ג'ינג'י משום מה. מילדים מעוררי הזדהות עם חיי נפש סבוכים הופכים בני החבורה לסיידקיקים של הרובוטית המשוגעת שהולכת על קירות ומעיפה אנשים באוויר.
כדי לפנות מקום לשלל הארכי-נבלים המרתקים האלה (תכונת האופי העיקרית של כל אחד מהם: טמטום), העיפו מהסדרה את רוב ילדי החבורה והשאירו רק את ג'ינג'י, מושיק ושגית. ואם התגעגעתם לדנה פישמן ולדינמיקת חבורת-הילדים-והילדה הנודניקית-שרוצה-להתקבל-אבל-גם-להרוס-לכל-האחרים המתוקה-מרירה של סדרת הספרים, תאכלו תחת: כאן היא הוחלפה בשכנה שמנה נלעגת עם כלבלב, סטייל "שושנה השמנה" של "קופיקו". חה חה, איזו מפורכסת! לא יכולה לחכות לסצנה שבה מישהו יטיח עוגת קצפת היישר בפרצופה!
אז למה, בעצם? הרי די ברור שלאף אחד מהיוצרים לא באמת בער להקים לתחייה את ג'ינג'י שחר משכונת תלפיות, הם סתם רצו לכתוב סדרת אקשן על רובוטים לפעוטות. מעניין את הסבתא שלהם ההוויי של השכונה הירושלמית, מערכת היחסים בין ג'ינג'י לאימא שלו או לאחיו, או סיפור קליטת העלייה של מושיק גורביץ' (שבסדרה הפך לסתם הילד השמן המצחיק). למה לא לכתוב סדרת אקשן על רובוטים לפעוטות, ולעזוב את מותג הג'ינג'י לנפשו? מה הבעיה להמציא חבורת ילדים חדשה, של אני סתם זורקת פה הילד המנהיג "בלונדי", ושני חבריו אריק וחגית, שגרים בשכונת קלפיות? תנו לי ארבע דקות ואני כותבת לכם סט דמויות חדש ("בלונדי" הוא ילד קול אך שובב, אריק הוא ילד שמן ומצחיק, שגית היא ילדה שעושה דברים כמו בנים וזה נורא מעורר הערכה. לקח לי 3:33 דקות) בלי שתצטרכו בכלל להתעסק עם זכויות יוצרים של ספרים. אז מה פתאום התעקשתם כל כך להלביש את עלילת איזבל הרובוטית על סדרה קיימת? ועוד אחת שעיקר הייחוד שלה הוא בהיצמדות למציאות?
הפתרון הבטוח ביותר לתעלומה חבוי כנראה במילות הקסם "קריצה למבוגרים". היי מבוגרים, בואו הנה רגע! נכון אהבתם את הקשקוש הזה בילדותכם? אז הנה עשינו אותו מחדש, בבקשה תכריחו את הילדים שלכם לראות, ביי. אם זה עבד עם סרטי הדרדסים וערוץ הופ! ילדות ישראלית, למה שזה לא יעבוד גם כאן? הקומוניקט כבר כותב את עצמו. כש"חסמב"ה דור 3" התפרעה עם אקשן שהחזיר את החבורה המיתולוגית לפעילות בשנות האלפיים, היא עשתה זאת במודע ובהתכתבות בלתי פוסקת עם המקור, בתוספת פרשנות אקטואלית. הנוסטלגיה שם היתה הנושא, לא התחבולה. כאן, הנוסטלגיה היא תירוץ ערמומי בשביל לברוא עוד מוצר חסר השראה והצדקה ובדרך לחרבן על המקור.
שחזורים של קלאסיקות לילדים מצטיירים משום מה בתור האופציה האיכותית יותר, אבל למעשה יש כאן זלזול מביש בעולמם של הילדים: אנחנו צריכים לשחד את ההורים שלכם שיכפו עליכם את החרא החדש שלנו. לתת מס שפתיים לפנתיאון התרבות הישראלי כדי שירשו לנו לעשות סדרת רובוטים. אנחנו לא מאמינים שהתוכן החדש שלנו מספיק טוב בפני עצמו, אז תקענו לו קביים בצורת נוסטלגיה מזוייפת. כשנרצה לעשות סדרת חייזרים נשווק אותה כרימייק של "אל עצמי". ציון כהן קול הום!