כש"סינגלס" יצא, בשנת 92', אנשים באמת היו שומעים דיסקים של סאונדגרדן ולובשים חולצות פלאנל, לכן מישהו היה חייב לעשות סרט על אנשים ששומעים דיסקים של סאונדגרדן ולובשים חולצות פלאנל, ובמקרה גם גרים בסיאטל. חבל רק שהסרט שעשה את זה התגלה כקומדיה רומנטית כה נחותה, שהיא יכולה להתחרות בפרק רע במיוחד של "ג'ק וג'יל".
במציאות חולצות הפלאנל לא היו כל כך מגוהצות ונקיות, ולאף גראנג'אי שמכבד את עצמו לא היה שיער כל כך נפוח ומטופח כמו שהיה למאט דילון בסרט. אפילו לא לאדי ודר! לא נעים, אבל התפקיד של מאט דילון ב"סינגלס" הצליח למחוק בבת אחת את כל תהילתו מימי "נערי הכרך" ו"ראסטי ג'יימס", ואני מתארת לעצמי שעל דבר כזה אפילו לארי קלארק לא סולח.
הפרומואים והפסקול (שמסתתרות בו כל להקות הדגל של התקופה חוץ מנירוונה החל בפרל ג'ם ועד אליס אין צ'יינס, דרך מאדהאני, סמאשינג פמפקינז, טאד והפיקסיז) ניסו למכור לנו שמדובר בסרט גראנג', למרות שברור לחלוטין שסרט עם קיירה סדג'וויק לא יכול להיות סרט גראנג' אמיתי, באותה מידה שסרט השואה עם קיירה סדג'וויק שראינו בהקרנות יום השואה בתיכון גם לא היה סרט שואה אמיתי. הדבר היחיד שהיה יכול להרוס את "סינגלס" עוד יותר היה אם בן סטילר היה משתתף בו, והאמת מאוד התפלאתי שהוא לא.
"סינגלס" ישודר הערב (שלישי) בשעה 22:00 בערוץ הסרטים. למי שבכל זאת מתעקש.
גראנג' דה לה שמאטע
14.11.2000 / 11:52