בפעם הקודמת שבה מיכל צפיר היתה מפורסמת - כלומר, מזמן, בשנת 1989, כששלישיית מנגו בערה - קראו לה מיכל נחמן, היה לה שיער בהיר ומנופח, מבט חושני וחודרני ומבנה גוף אנושי ונשי. בקליפים ובהופעות הטלוויזיוניות היא תמיד עמדה בצד ימין, היתה אנרגטית ותזזיתית כעכברית מעבדה, בלעה את העולם בחן ובחיוניות, ונראתה מעולה אפילו בסטרפלס צהוב שמשודך לווסט טורקיז (כך הלבישו אותה בביצוע לשיר הלא זכור "ידידיי"). נערות לא רזות רבות, כאלה שגרו בשינקין וכאלה שחלמו על שינקין בקריות, צפו בה ומיד הרגישו שלמות יותר עם עצמן. "אם ככה נראית בחורה צעירה, סקסית ומגניבה", הן ודאי אמרו לעצמן בלב, "אז אולי גם אני כזאת".
צפיר היתה אז, גם אם באופן פסיבי לחלוטין, סמל של נשיות חזקה, שלמה עם עצמה, חופשייה ומאושרת. קשה מאוד להבין מדוע כעת, כשפתאום היא שוב מפורסמת, אותה מיכל צפיר פלוס 26 שנים ומינוס 30 קילוגרמים כל כך שונאת את הבחורה החמודה והשובבה ההיא ממנגו. מה היה כל כך רע בה? האם היא רצחה מישהו, חלילה? גנבה? אנסה? הצטרפה לחמאס? לא. היא בסך הכל היתה קצת פחות רזה מעכשיו, אבל בהתחשב ברמות הכעס העצמי שצפיר מציגה במדריך המצולם שלה למיכל צפיר (טוב נו, להרזייה), כנראה שלהיות לא ממש-ממש רזה זה הרבה יותר גרוע מכל הנ"ל. אין בכלל מה להשוות.
המסר שלה ל"שמנות" באשר הן הוא מסר ברור וחד משמעי שמהדהד מכל מילה שיוצאת מפיה (ויש המון כאלה בדקה): אם את לא ממש רזה, את ודאי כועסת על עצמך - ואם לא, כדאי מאוד שתכעסי על עצמך. האפשרות שחיות בינינו גם נשים לא רזות שחיות עם זה בכיף לא קיימת מבחינתה של צפיר. נראה שהיא לא מאמינה שתופעה כה מוזרה ותמוהה יכולה להתקיים על פני כדור הארץ. ודי בטוח שהיא לא שמה לב לכך שה"טיפים" שהיא מחלקת לכל דורש פוגעים במין הנשי ככלל ומאשררים את המציאות המעוותת שמאפיינת את עידן הפוטושופ. בתום לב שנגזר מחוסר מודעות עצמית וחברתית, צפיר משגרת לעולם תכנים שוביניסטיים.
"כל אחד יכול", הבלוג המצולם של צפיר שנמצא ביוטיוב כבר כמה שנים אבל זוכה לתחייה מחודשת בזכות פעילותה בפייסבוק, אמור, כנראה, להיות מעין סדנת קואצ'ינג לירידה במשקל - אחת מבין עשרות מיליונים ששוטפות את הרשת בעקבות טרנד הבריאות - אבל בפועל הוא משהו אחר, יותר גרוע. להבדיל מקואצ'רים רגילים - זאת אומרת, אנשים שמסבירים לאנשים אחרים איך לחיות ואגב כך פותרים לעצמם בעיה של הערכה עצמית נמוכה - מיכל צפיר מתמקדת בשיעוריה בעיקר בעצמה. כדי לצאת ידי חובה, פה ושם היא זורקת איזשהו טיפ שחוק ומובן מאליו ("תעזבו את הנשנושים ותאכלו גזר", "תפסיקו לעשות דיאטה ותשנו את החיים שלכם", "ירידה במשקל היא תוצאה של שינוי הרגלים" והטיפ האהוב עלי - "אנשים שאוכלים כתוצאה מתיסכול עושים את זה כי הרגש שלנו גורם לנו להתנהג בצורה מסוימת"), אבל רוב הזמן היא מדברת על עצמה - ועושה זאת בגאווה, בעיניים בורקות ובראש מורם.
"שנים שהעמדתי פנים", היא מגלה בפתח סרטון חדש בכיכובה (ובליווי הראל סקעת, בעלה יואב צפיר ואבא שלו, טוביה), "כאילו לא כואב לי, כאילו יש לי ביטחון עצמי, כאילו הכל בסדר, כאילו אני שמחה. איזה שקר. אבל למי היה את האומץ להודות?". היום, אחרי שרזתה, יש לה את האומץ להודות בזה שפעם היא לא היתה שמחה, אבל נדמה שיותר מכך יש לה רצון להתגאות בהצלחתה המסחררת ולמנפה לכדי קריירה מצליחה בתור קואצ'רית.
באופן סימובלי משהו, צפיר הגשימה בחייה את החלום שהובע ב"גרה בשינקין": היא נולדה למשפחה קשת יום בפריפריה ולימים כיכבה בלהקת בנות מצליחה, נישאה לאיש טלוויזיה מוערך, השתכשכה בבוהמה ומתישהו אולי גם חלמה לעשות סרט קצר. היום היא חיה טוב. רואים את זה מיד. בכל סרטון היא יושבת על רהיט גינה אחר. מצד שני, פסגת הפרסום שאליה הגיעה עד כה היא עדיין מנגו. מאז ועד היום היא השתתפה בקלטות ילדים, דיבבה סרטים מצוירים, הגישה בערוץ "הופ" והפכה לבעלת עסק משולב של הדרכה לחיים בריאים, שכולל, בנוסף לבלוג ביוטיוב, הרצאות אימונים אישיים ותוכנית רדיו - אבל את אור הזרקורים היא לא ראתה. אולי גם זה, כמו המשקל, הציק לה מעט, ואולי גם את זה, רק אולי, היא מנסה לפתור עכשיו בעזרת הבלוג הערני והאנרגטי שלה.
בתור אספקלריה לדמותה ולאישיותה של מיכל צפיר, "כל אחד יכול" הוא בלוג נפלא. צפיר מצטיירת בו כאישה חיובית ומאוד לבבית. עושה רושם שהיא באמת ובתמים רוצה לעזור לאנשים לרזות. היא רק לא ממש יודעת איך וממילא אין לה שום דבר מעניין להגיד בנושא. טוב מאוד, אם כך, שהיא מתרכזת בנושא שבו היא, כביכול, מצטיינת (חייה של מיכל צפיר), שכן אחרת הבלוג הזה היה סתם נורא משעמם ולא היה בו שום דבר לצחוק עליו - אבל צפייה מרתונית בקטעי הוידיאו מגלה שגם בתחום הזה היא לא לגמרי מפוקסת.
אחרי עשרות מונולוגים על כך שהיתה לא מאושרת עד שירדה במשקל, פתאום, באחד הסרטונים, צפיר מתהפכת וטוענת: "אני בחוויה שלי, הייתי ילדה שמנה, אבל זה לא פגע באושר שלי". בסרטון אחר, חסר הגיון פנימי באופן מרתק, היא אומרת: "חלק מהבריאות הנפשית שלי זה לאהוב את מה שיש. בכל מצב צריך לאהוב את מה שיש. כשהייתי שמנה, הרגשתי שנאה ותיעוב עצמי".
נכון, המסרים של מיכל צפיר סותרים זה את זה, ונכון, נשים מלאות ושמחות עשויות להפוך בגלל הבלוג שלה לנשים נרגנות ומתוסכלות, ונכון, היא עושה קואצ'ינג בעיקר לעצמה - אבל מה לעשות, שום דבר לא מושלם בחיים האלה. צריך לאהוב את מה שיש.