האמת? לא ממש כיף לדבר על "משחק באש". מדובר בסרט חלש, נטול טעם וחסר ייחוד, אז בואו נדבר על משהו מעניין יותר: התסריט שלו. יש מיליון אתרים ברשת שמבקרים סרטים, אבל יש בודדים מאוד שמבקרים תסריטים. למעשה יש רק אחד ידוע כזה: Scriptshadow, אתר שבו אדם המתחבא מאחורי השם הבדוי קרסון ריבס מבקר תסריטים שמסתובבים בהוליווד לפני שהם מופקים. ריבס הוא רק אדם אחד, ולכן אף פעם אי אפשר לדעת אם דעתו על תסריט כלשהו עשויה היתה להיות קונצנזוס או דעת מיעוט אבל במקרים רבים מעניין לקרוא את זה.
לפני חמש שנים, ריבס פרסם ביקורת על התסריט שנקרא אז "Untitled Chef Project" סרט ללא שם על שף, שכתב סטיבן נייט (שכתב גם את "סימנים של כבוד" ו"מסע של מאה צעדים" באותו נושא, וביים את "לוק" המצוין). זה היה, לדעתו של ריבס לפחות תסריט נהדר אחד הטובים ביותר שהוא קרא אי פעם. הוא לא היה בודד בדעתו, מכיוון שהתסריט הזה נקנה בכסף רב ושורה של במאים ושחקנים מפורסמים היו אמורים בשלב כלשהו להיות מעורבים בסרט. מה היה כל כך טוב בו? הדמות הראשית, בעיקר: שף פרפקציוניסט עד טירוף. בתחילת הסרט, השף אדם ג'ונס הוא השף הכוכב של מסעדה בפריז, אבל מצליח להרוס לעצמו את המוניטין ואת החיים לחלוטין בסיועם האדיב של סמים, אלכוהול ואופי מחורבן.
שנים מאוחר יותר, שאותן בילה באשפתות בניו אורלינס, הוא מנסה לחזור אל עולם המסעדנות, המלא באנשים שנוטרים לו טינה במקרה הטוב ורוצים להרוג אותו במקרה הרע. הוא משוכנע שהוא השף הטוב בעולם, אבל מוכן להקריב כל דבר וכל אחד שנקלע לדרכו כדי להשיג את האוכל הנכון וזאת לא גישה שמקנה לו חברים רבים. לקח זמן, אבל בסופו של דבר אותו תסריט מהולל הפך לסרט, "משחק באש". וכמו בקלישאות הידועות ביותר על הוליווד המושחתת שמרדדת ומעוותת כל רעיון טוב, מתברר ש"משחק באש" הצליח להוציא מהתסריט את כל מה שהפך אותו לטוב.
פריז לא בתסריט. הסרט מתחיל ברגע שבו אדם ג'ונס מחליט לחזור למטבח; על כך שהיה לו עבר בעייתי בפריז הוא מספר לנו בווייס-אובר, כי למה להראות לנו דברים כשאפשר פשוט לספר לנו את זה בשתי דקות. ומכיוון שלא ראינו אותו הורס לעצמו את החיים, פחות מעניין לראות אותו מנסה לבנות אותם מחדש. בעיקר מכיוון שבניגוד לאדם ג'ונס מהתסריט. אדם ג'ונס מהסרט הוא בראדלי קופר שחקן טוב, אבל גם נחמד ומקסים וכריזמטי, כזה שאי אפשר שלא לאהוב אותו, וזאת בעיה גדולה כשהוא מגלם דמות שאמורה להיות לא אהובה. השף מהסרט הוא מקסים וכובש בתוך שתי סצנות לכל היותר את ליבו של כל אחד שהיה אמור לשנוא אותו. הוא אולי פרפקציוניסט, אבל בטח שלא מטורף. הוא צועק לפעמים על צוות המטבח, אבל זה קורה, הוא שף. הסצנה שהופיעה בתסריט שבה הוא מאיים על הסו-שפית בסכין לא מופיעה בסרט אנחנו לא רוצים, הרי, שיהיה פה לא נעים. דמויות מהעבר האפל מגיעות מדי פעם, אבל מכיוון שלא ראינו את העבר הזה אין לנו יחס אליהן, ובדרך כלל מתברר שכולם דווקא די בסדר עם ג'ונס ורק רוצים לעזור.
וכך עוקר, סורס ויובש תסריט שהיה יכול לפחות אם מאמינים לביקורת להיות סרט נהדר. שורה אחת שנשארה בתסריט היא זו שבה אדם ג'ונס אומר שהוא לא רוצה שאנשים יבואו למסעדה שלו כדי לאכול אוכל נחמד. הוא רוצה שהאוכל שלו יהיה אורגזמה, ואורגזמות הן לא "נחמדות". הוא רוצה חוויה, משהו שיאתגר את האוכלים, שיפתח את העיניים שלהם. הסרט בכיכובו הפך בדיוק לדבר שהוא שונא: במאמץ להיות נחמד נחתך ממנו כל דבר מאתגר ומעניין, ונשארה - אם לגלוש למטאפורות האוכל הבלתי נמנעות בביקורת על סרט כזה - מנה פושרת ומחוממת של ג'אנק פוד בייצור המוני, שהדבר המחמיא ביותר שאפשר לומר עליה הוא "נחמד".