"מדוע אנחנו קוראים?" תוהה דמות המספרת של "באין לי מולדת", ספרה החדש של אלייט אבקסיס. "כדי ליצור זיכרון קולקטיבי, זיכרון משותף. עולם דמיוני, ארץ וירטואלית. מיתולוגיה אישית ומשותפת. כדי לחשל את המצפון. כדי שנרצה לאהוב. כי קריאה מעלה בנו רעיונות. רעיונות צלולים, רעיונות עכורים. רעיונות מבריקים. כי קריאה עוזרת לנו להבין את העולם. וגם כי קריאה מלמדת אותנו לכבד את מסתורין. קריאה מעוררת אותנו לחשוב על הבריאה ועל הקץ. קריאה לא כדי למצוא תשובות אלא כדי להציף שאלות. כדי להסיר ודאויות. כי כשאנחנו קוראים אנחנו מדמיינים עולמות חדשים. כי צריך לקרוא לדברים בשמם. כי הדברים קיימים רק מתוקף המילים. כי השפה היא המציאות שלנו. כי קריאה מסייעת לנו לאתגר, לבקר, להתמודד ובעיקר לפרש. ואנחנו צריכים לקרוא כדי להאמין. ואנו צריכים לקרוא גם כדי שלא להאמין. כי הקריאה מעניקה לנו כוח לאהוב. להתעצב ולצהול. להעביר את הזמן. כי הקריאה נותנת לנו את הלהט. כי בזכות הקריאה אנחנו קיימים".
כל זה טוב ויפה, אבל השורה התחתונה היא ש"אין לי מולדת" לא ממש עונה על אף מניע נשגב שמוזכר כאן לעיל. אסתר וידל, ילידת שטרסבורג להורים יהודים ספרדים, מתנועעת בפריז מוכת האנטישמיות ("לא צריך לנטור להם טינה. הם קורבנות של מחלה. האנטישמיות היא מחלת נפש. כמו האלכוהוליזם וההתמכרות לסמים, הבולימיה ועוד", אומר אחד הפעילים היהודים) ומהרהרת בעברה הרחב יותר, בהווה המדכא ובעתיד העגום. בבית הספר בו היא מלמדת הילדים מתנכלים לה בשל יהדותה, והאנשים איתה היא נפגשת או חולקים גורל דומה ומחפשים כיצד לשנות אותו, או ניצבים מהצד השני של המתרס, ורואים ביהודים אויב, בעיה שיש לפתור.
הכל קורה פחות או יותר היום: זמן מה אחרי אירועי "שרלי הבדו" והפיגוע בהיפר-כשר, וזה מרגיש קצת בעייתי. האם באמת ניתן להוציא ספר משמעותי, על כל מה שכרוך בכך, תוך קצת יותר מחצי שנה? יכול להיות, אבל למרבה הצער, "באין לי מולדת" הוא לא ספר משמעותי. מה גם שהתזמון מרגיש קצת מאולץ להכות בברזל בעודו חם ויהי מה וזה ניכר בעיקר בשל היעדר עלילה של ממש. בספרה של אבקסיס לא קורה משהו יוצא דופן, ובמקום זאת אנחנו מקבלים סקירה של האנטישמיות בצרפת, בין אם כללית או פרטנית לדמויות. בכל זאת מדובר ברומן אבל רומן מציאותי מדי, יום-יומי מדי. אין שום דבר רע ברומנים מציאותיים, אבל אם המציאות של היהודים בצרפת כה קשה, ייתכן כי הדרך הנכונה להעביר אותה הלאה לא היתה סיפורת, כי אם בסוג מסוים של ספר עיון. במובנים מסוימים, זה בכל מקרה מה שקורה: "באין לי מולדת" עמוס גם ככה בעובדות היסטוריות ובציטוטים ורפרנסים לספרים ומאמרים ושירים לא בדיוניים כלל.
חוסר הסימטריה בין האבל על קורבנות "שרלי הבדו" והיהודים שנרצחו באותה תקופה דווקא כן מעניין. "המאיירים של 'שרלי הבדו' היו גיבורים. גבורתם מופתית. אלה שהלכו לקניות ביום שישי לא היו גיבורים", אומר מרצה אחד לפילוסופיה. "אם חייך בסכנה מפני שיצאת לקניות, סימן שחיי היומיום שלך נהפכו למעשה גבורה. האם צריך להיות גיבור כדי לחיות כיהודי בצרפת?" כאמור, דברים מעניינים, אבל כאלה שמרגישים כאילו גם היו יכולים להיכתב בבלוג יומיים או שבוע או חודש אחרי המקרה. גם מערכת היחסים של דמות המספרת עם ז'וליין המסתורי מעניינת לפרקים, אך נזנחת ומפציעה רק לפעמים, ולא באמת מניעה את הסיפור.
בסופו של דבר, "באין לי מולדת" לא ממש שופך אור חדש על תופעת האנטישמיות בצרפת, ודמויותיו לא יישארו עם הקורא עם תום הקריאה. יכול להיות שבעוד שנה או שנתיים, חמש או עשר, ייכתב ספר טוב באמת על המציאות הסבוכה של יהודי פריז. לשאוף לעשות דבר שכזה תוך פחות משנה זה ככל הנראה שאפתני מדי, ולא מציאותי.
באין לי מולדת / אלייט אבקסיס, ידיעות ספרים ופן הוצאה לאור, 182 עמודים