מודרניזם, פוסטמודרניזם, העיקר שהציצקעס בחוץ

הבאתי אותה בהלמוט ניוטון במוזיאון תל אביב כי ראיתי מודעה בעיתון. הביאו לי אותה בהנחת תושב תל אביב, שקיזזו לי על איזה כרטיס גימלאי שמצאתי באוטובוס. ארזתי את כל ההשכלה שלי בשקית ניילון עם לוגו של "גלי – נעלי המחר לדור העתיד" והבאתי אותה בשעתיים מיוזעות בתוך ארץ האמזונות.

החיבה של ניוטון לנשים גדולות מחייבת איזו רגרסיה השקפתית על מצבו של מאבק המגדרים (ככה קוראים לזה היום כשנשים שונאות גברים ולהפך) בתרבות. כשניוטון מצלם את הסקייליין של המטרופוליס כאימאז' ממוזער לנגד שיער ערווה מזדמן של איזה תת סלבריטי, הוא בעצם מכוון את העדשה הפאלית שלו אל תוך הפה של כולנו ומבקש שנצטמצם לממדי בית הבליעה, כדי שכולנו נוכל למצוץ. יש מקום לכולם, לא צריך להידחף. הכוס הזה יכול להכיל את כו-לם, אומר ניוטון.

בעולם פוסט-פוסט פמיניסטי, כשהחלופה למאבק המינים היא ארוס מנופח בדמות אידוליזציה של כוכבות פורנו (לפחות ככה זה באמריקה), אין קיום לדימויים נשיים מעודנים. הנשים, לפי הצמצם של ניוטון, הן וריאציות על מבנים, על מכניזם תעשייתי, על קונצרני ענק כלכליים מתכתיים. הוא שונא נשים, למרות שהוא מוציא אותן אחושלוקי פוטוגניות, אחושלוקי אסתטיות.

הוא שונא נשים משום שהוא מלטף אותן בלהבים של מכסחת דשא, משום שהוא מזמן אותן לסטודיו שלו רק כדי לחלץ את השד שלהן מהכסות הקמאית שכפתה עליו הגרדרובה האירופית המיושנת והמתקן המיושן הזה, חזייה. הוא מאמין גדול בעירום תמורת אמנות, ואם זה היה תלוי בו, הוא היה מעמיד את הדוגמניות עצמן במוזיאון כמוצגים תלת ממדיים, ולצידן פחי מחזור ענקיים. הוא שונא נשים משום שהוא מלביש אותן בשחור, משום שהוא מטשטש את הכיעור האפשרי של מקצתן והופך אותן לגזע אוטומטי-אסתטי, כמו איזה זן אדירים שנוצק אל העולם מזין שמטפטף קריפטונייט. וזה בשחור ולבן, וזה מסודר בהיררכיה פנימית של כוחנות מינית מעוכה, והגברים שם הם טרמיטים זוחלים על גופם של עצי הענק, בסמוך לפכפוך האמזונס הוואגינלי. וזה גורם למחשבה להזדקר. וזה שווה כל שקל.