את המרוץ האנושי אחרי מעיין הנעורים, הפטנט שיאפשר להם לרמות את המוות, אפשר לשייך להיגיון הנקניקייה: לא אכפת לנו מה יש בפנים כל עוד התוצאה הסופית מעניקה לנו את מבוקשנו. בני האדם הם היצורים היחידים בטבע שהצליחו לעשות שימוש במדע כדי להאריך משמעותית את חייהם. אם רק לפני שבעים שנים אדם היה נחשב זקן כשהגיע לגיל 50, היום מדובר בממוצע על אורך חיים של 80 שנים ויותר. ועדיין, זה לא מספיק לנו. בני האדם כבר לא רוצים רק להאריך שנים, הם מעוניינים שאיכות חייהם בגילאים מתקדמים תהיה פורייה ומהנה כמו בצעירותם. מדינות לא מעטות כבר מגדירות את הזקנה לא כגזירת גורל, אלא כמחלה הניתנת לריפוי. במקביל, משקיעים טובי המוחות הטכנולוגיים בעולם הון ומשאבי אנוש בניסיון "להנדס מחדש" את הגוף האנושי. אם זה לא יהיה כדור פלא שיעניק לנו לחץ דם של 120 על 80 בגיל תשעים, אולי זה יהיה צ'יפ שהושתל בצוואר.
בשלושת הפרקים של "מתים לחיות", יוצאת הבמאית זוכת פרס האמי ציפי ברנד-פרנק ("גוגל בייבי", "ירוקות") בעקבות חבורה של איילי הון, שהפכו את הניסיון להחזיק בחיים למטרה החשובה בחייהם. במרכז שני הפרקים הראשונים ניצב פיטר נייגרד, ביליונר בן 73 שמתגורר באחוזת ענק כמעט מעוררת גיחוך על אי פרטי באיי הבהאמה. נייגרד מוקף בכל רגע נתון בחבורה של דוגמניות שחורות צעירות, שעוזרות לו לשמור, לדבריו, על רמת טסטוסטרון גבוהה. העובדה שהוא משלם להן הרבה מאוד כסף כדי שיתלבשו כרצונו, יחלקו עמו מיטה או ישמשו כשפנפנות ניסוי בתסביך האלוהים שלו - לא מטרידה אותו כהוא זה. בכלל, הייחודיות של "מתים לחיות" היא הפער הזה בין הרעיון הקסום שאיתו מתחילים את הצפייה - הרצון הסמוי של כולנו לשכוח שיש לנו תאריך תפוגה - לבין התחושה המעיקה של הגילוי במה זה כרוך.
מעבר להתנהלות הקריפית של חרמן זקן/בעל אחוזה לבן, נייגרד משתמש בצעירות הנאות שלצידו לצורך איסוף ביציות (תאי גזע עובריים). הביציות שמפיק גוף האישה מכילות תכונות ייחודיות של ריפוי וחידוש תאים מתים, כך שבהזרקה לגוף הן מאפשרות עיכוב של התפתחות מחלות, שימור של מערכות חיוניות ובסופו של דבר דוחות את התפשטות המחלה הגדולה ביותר: הזקנה. העובדה שתהליך הפקת הביציות כולל הזרקה של הורמונים מזיקים לגופה של האישה, שלמעשה מאיצים את תהליכי הזקנה שלה, לא מעניינות את נייגרד. בעיקר לא מעניינים אותו נושאים כמו אתיקה רפואית ורגולציה שאוסרים על טיפולים בתאי גזע בעולם המערבי. את פמליית הצעירות שלו הוא מנייד במטוסו הפרטי אל סין, רוסיה וכל מקום אחר שיהיה מוכן להזריק לגופו תאי גזע תמורת כסף, בלי שאלות ובלי עיכובים.
לזכותה וגם לחובתה של "מתים לחיות" (ולציפי ברנד-פרנק, שמלווה את נייגרד כחברה בפמלייתו בנסיעותיו), ייאמר שהיא מביטה על כל התהליך מהצד. אין כאן שיפוטיות, אין זעזוע, לא כשגיבור הסרט מתנהל בשוביניזם קשה ולא כשהוא קונה את הבחירות באיי הבהאמה כדי לאפשר לו לבסס חוקית את האימפריה הרפואית המפוקפקת שהוא מבקש להקים. נייגרד מתגאה בכך שהוא ניסח את החוקים שעברו בפרלמנט המקומי ומאפשרים לו לבצע ניסויים בתאי גזע, לנצל נשים צעירות מקומיות ונשים עניות במזרח אירופה שמוכרות את ביציותיהן תמורת כסף (תוך סיכון בריאותי). יש כאן כמעט התרסה של ברנד-פרנק כלפי הצופים: רציתם נקניקייה? ככה היא נראית מבפנים, עכשיו תחליטו אם אתם עדיין רעבים..ויש כאן עוד דבר: "מתים לחיות" הוא על פניו סרט שעוסק במאבק של המדע מול חוקי הטבע, אבל מתחת לפני השטח הוא עוסק בעובדה שהמושג "עקבו אחרי הכסף" מנהל היום גם את המדע. הבעיות שמדאיגות ומעסיקות את בעלי האמצעים הן אלו שהמדע יתייחס אליהן קודם, מפני שבכוחם לקצר תהליכים ולספק תנאים בלתי מוגבלים. סובלים מבעיה של עניים? שיהיה בהצלחה.
הפרק השלישי של הסדרה עוסק בפתרונות הטכנולוגיים, המפוקפקים והמוזרים לא פחות, להארכת חיים: מכשירים שימדדו את הרמה העצבית שלכם ויווסתו אתכם כמו מכונה, אנטנה שתושתל במוח ותאפשר לכם להפוך לתחנה שמקלטת ומשדרת ללא תלות בגורמים חיצוניים, ולבסוף ויתור מוחלט על הגוף האנושי ושימור התודעה האנושית בעזרת אמצעים טכנולוגיים שיאפשרו לה לשרוד בלי מגבלה. הכל ממומן בכסף עצום ומהונדס במעבדות המתקדמות ביותר שעמק הסיליקון יכול להציע. מה שחסר בכל זאת ב"מתים לחיות" היא התייחסות כלשהי לשאלות הפרקטיות של הארכה משמעותית בחיים האנושים (פיצוץ אוכלוסין, מיצוי מקורות המזון והמים), האתיות (אפשרות שכפול DNA, ניצול של אנשים ממדינות נחלשות ועניים בכלל) ושאלת הצדק: האם היכולת להאריך את תוחלת החיים שמורה רק למי שיש בידם לממן זאת? האם זה אומר שלאורך זמן הם יהפכו חזקים ועשירים עוד יותר מכיוון שיוכלו להגדיל את הונם וכוחם לאורך זמן? השאלות האלה מרחפות ברקע הסדרה, אבל לא זוכות להגיע לקדמת הבמה.
"מתים לחיות" רק מגרדת את הקצה של נושא מורכב מאוד, היא חושפת את המאפיינים שלו אבל נמנעת מלצלול פנימה ולדון בגיבורי העולם הזה ובהשלכותיו החברתיות. בין אם מדובר בהחלטה מודעת או פשוט מקוצר של זמן מסך, התוצאה היא סדרה שמרגישה כמו עונה ראשונה ופחות כמוצר שלם שמציג תמונה אמיתית. הטעימה הזאת מסקרנת, עשויה היטב ומעוררת הרבה שאלות וחששות, אבל לא מספקת תשובה ברור לשאלה שבמרכזה: היה ונצליח להאריך את חיינו משמעותית, האם נהיה מוכנים לשלם את המחיר על כך?