קראו פרק מתוך האפוס "הממלכה" של אמיר אור

המשורר אמיר אור מוציא את ספר הפרוזה הראשון שלו, המגולל את סיפור חייו של דוד המלך. איש בשר ודם - שאפתן, פורע חוק, אסטרטג, מאהב, פוליטיקאי, משורר, עריץ ואב. קראו פרק מתוכו

27/10/2015

שמש נמוכה מאירה באור מלוכסן ורך את כיפת השמיים הענקית. האור המסנוור של הצהריים שכך זה כבר, והצבעים הולכים ומעמיקים – החום של אדמת הגבעה חום יותר עכשיו, והירוק של השדות ירוק יותר. איש לא שם לב כשהמילה "פסטורלי" מתמתחת לאיטה בין הכבשים על פני הנוף הרגוע.
שלוש הנשים המתקרבות בשביל המוביל לנחלת ישי רוכבות על חמוריהן בדממה, וצעיפי פשתן שחורים מסתירים את פניהן. בדיוק כאן, בליל אמש, עלה כוכב מן המזרח והאיר כמו פנס על ביתו של ישי. איש מיושבי הבית לא התייחס לתופעה המוזרה – אולי מפני שהאלים כהרגלם הסתירו דווקא מהם את המתרחש מעל ראשם, ואולי מפני שכולם, ובייחוד הנשים ששום פרט לא חומק מעיניהן, היו עסוקים ביולדת, שציריה תכפו, ולמרות שכבר הביאה לעולם תשעה ולדות בריאים ושלמים, התקשתה הפעם ללדת וכאביה הלכו וגברו. האישה, ניצ?בת שמה, הייתה אשתו של ישי, שישב עם בניו בחצר וכוסס את ציפורניו בעצבנות. חמש שנים היא לא ילדה, ופתאום בירכה אותה שוב עשתורת בהיריון נוסף, העשירי במספר. ועכשיו, כשמתארכת הלידה ואיתה הדאגה, ישי נודר לזבוח עשר יונים לאלות הלידה, הכ?ו?ש?רות, רק שימהרו ויבואו כבר מביתו של אביהן, האל ש?חר, ליילד את אשתו בשלום. ואמנם, לא חולפות עשר דקות מרגע שי?ש?י דיבר, ומתוך החדר בוקע בכיו של תינוק. ישי קם ורץ אל הדלת, אבל נתקל שם בק?טו?רה, המשרתת הכנענית של ניצבת, שעומדת בפתח בידיים משולבות וחוסמת את כניסתו.
"עוד מעט נגמור, אדון ישי. בבקשה תשב תשתה משו?".
דקות ארוכות חולפות עד שראשה של קטורה מציץ שוב מן הדלת לקרוא לו פנימה. הנשים חתכו לוולד את חבל טבורו, רחצו אותו ואת אימו, והניחו אותו בחיקה.
בן זקונים! מתרחב ליבו של ישי כשהוא מניח את עיניו ברוך על בנו ואשתו, וריגשה מציפה את חזהו.
"השבח לאלים, שניכם בריאים ושלמים! ואיזה תינוק יפה! נקרא לו... דויד".
"דויד?" שואלת ניצבת.
ישי רוכן אליה ומלטף את שערה. הוא מסביר לה שדויד פירושו "האהוב", ועיניה מתלחלחות.
השמש שוקעת במערב ועד מהרה מתכסה אחוזת ישי בשמיכה של חושך. היולדת נרדמת, ואחריה כל בני הבית. רק ישי עודנו ער, והתרגשות של ציפייה לא מניחה לו לישון. משהו עומד לקרות, הוא חש, או מי יודע – שמא כבר קרה?

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אין תמונה(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

למחרת, כששלוש הנשים נכנסות עם חמוריהן אל החצר, ישי מברך אותן לשלום כאילו חיכה רק להן, בלי להתפלא כלל על בואן של האורחות הזרות או על כך ששלוש נשים מכובדות כמותן רוכבות לבדן בדרכים, בלי ליווי.
שלושת בניו הגדולים, אליאב, אבינדב ושמעא נמצאים על הגבעה הסמוכה עם הכבשים. בתו הבכורה, צרויה, יושבת מתחת לסככה ופוקחת עין על אחיה הצעירים שמתרוצצים בחצר. הצעירה, אביגל שכולם קוראים לה גלי, יושבת בבית לצד אמה ומנדנדת את העריסה.
"שלום ישי בן עובד", אומרת האישה הראשונה, וקולה חרוך כמו לחש החול בישימון, "באנו מדרך ארוכה".
הנשים כלל לא נראות כמי שבאו מן הדרך, ואף גרגר אבק לא נראה על בגדיהן, אבל ישי לא שואל שאלות.
"צרויה, קחי את הקטנים למטבח", הוא פוקד.
"הכוכב קרא לנו ובאנו", אומרת השנייה, גם היא בקול ההוא, החרוך, הלוחש.
ישי, בלי לדעת למה, כורע על ברכיו ומשתחווה.
"איפה התינוק?" שואלת השלישית באותו קול עצמו.
הוא מסמן להן לבוא אחריו בדרך אל החדר, הן עוצרות ליד הכירה שבחצר, שם כבר מבשלת קטורה את התבשיל לארוחת הערב. בזו אחר זו הן רוכנות אל האש וכל אחת מהן שולה ממנה בידה החשופה גחל בוער. האחרונה מעבירה את ידה מעל עיניה של קטורה המבוהלת שפיה כבר נפער לצעקה, ואלה נעצמות. חם, אבל צמרמורת עוברת בבשרו של ישי ועורו סומר. הוא מוביל אותן פנימה ומצביע בידו על עריסת הנצרים.
"גלי, לכי תעזרי לצרויה", אומר ישי, ומתיישב ליד אשתו השרועה על המחצלת לסוכך עליה בגופו ובו בזמן למצוא בה מחסה.
ללא מלים הן מניחות את הגחלים בקערית נחושת קטנה, וכצוות מיומן מכינות את המקום: הראשונה מפזרת סביב העריסה במעגל מושלם עפר זהב זוהר, השנייה מניחה על הגחלים גבישי לבו?נה צהבהבים, והשלישית מושחת את מצחו ורקותיו של התינוק בשמן מור. היא יוצקת מן השמן גם על הגחלים, והריח המתוק, המשכר, ממלא את החדר. הן עומדות יחד בתוך מעגל הזהב, אוחזות ידיים, ושרות.

עוד באותו נושא

מישהו להזדהות איתו: 5 אנטי-גיבורים ספרותיים שאי אפשר לא לאהוב

לכתבה המלאה

כוכב פלאים מעל בית לחם
קרא לנו אליו –
כאן אמש הגיח מר?חם
מ?ש?יח? גורל וא?לים.

מלך נולד בבית לחם היום –
לכתרו הבאנו זהב.
מלך כובש, מלך א?דום,
שימלוך ברצון האלים.

קטור?ת לבונה הקטרנו,
מ?נחה לאם כל חי,
תפילה על שפתים נשאנו –
ש??מרו עליו, הו א?לים.

ומור הבאנו, בושם מר:
חיי אדם עם אנחתם
יחתום ב??קבר אבן קר
נשכח מאדם ואלים.

הן מנידות בראשן לעבר העולל לברכת פרידה, ובצאתן מעבירה הראשונה את ידה על עיניו של ישי הרועד, השנייה על עיניה של ניצבת, והשלישית על עיניה של גלי. עיניהם נעצמות. עוד שעה, כשיפקחו את עיניהם, הם לא יזכרו דבר.
שנים יחלפו עד ששלושתן תופענה פה שוב.

"הממלכה" / אמיר אור, 558 עמ'. הוצאת "הקיבוץ המאוחד"

עוד באותו נושא

אנטישמיות אינסטנט: "באין לי מולדת" מנסה לעסוק באקטואליה מבלי לומר דבר משמעותי

לכתבה המלאה
  • הממלכה
  • אמיר אור

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully