פרק ראשון מתוך "תפוס ת'סבתא" מאת דיוויד וויליאמס

"אבל סבתא משעממת פ?ח?ד," אמר בן. זה היה ערב יום שישי קר בחודש נובמבר, וכמו תמיד הוא נמרח על המושב האחורי במכונית של הוריו. הוא שוב היה בדרכו לישון בבית המזעזע של סבתא שלו. "ככה זה עם כל הזקנים."
"אל תגיד דברים כאלה על סבתא שלך," אמר בקול חלוש אבא, שהבטן השמנה שלו היתה צמודה להגה של המכונית החומה הקטנה של המשפחה.

"אני שונא להיות אצלה," מחה בן. "הטלוויזיה שלה לא עובדת, היא כל הזמן רוצה לשחק שבץ?נא, והיא מסריחה מכרוב!"
"פה אני חייבת להסכים עם הילד — היא באמת מסריחה מכרוב," הסכימה אמא תוך כדי מריחה אחרונה של שפתון.
"אישה, את לא עוזרת," מילמל אבא. "אפשר לטעון לכל היותר שלאמא שלי יש ריח עדין של ירקות מבושלים."
"אני לא יכול לבוא איתכם?" התחנן בן. "אני נורא אוהב ריקודים סילוניים," הוא שיקר.
"קוראים לזה ריקודים סלוניים," תיקן אבא. "ואתה לא אוהב את זה. אתה בעצמך אמרת, ואני מצטט, 'אני מעדיף לאכול את הנזלת שלי מאשר לצפות בשטויות האלה.'"

אמא ואבא של בן, יש לדעת, אהבו ריקודים סלוניים. לפעמים בן חשב שהם אוהבים את הריקודים האלה יותר מאשר אותו. בערבי שבת היתה תוכנית טלוויזיה שאמא ואבא בחיים לא פיספסו, רק כוכבים רוקדים, שבה רקדו אנשים מפורסמים עם רקדנים מקצועיים.

למעשה, אם היתה פורצת בבית שרפה, ואמא שלו היתה צריכה לבחור אם להציל את נעל הסטפס הזהובה המבריקה, שהיתה שייכת פעם לפ?ל?ב?יו? פ?ל?ב?יו?ל?י (הרקדן הנוצץ, השזוף ושובר הלבבות מאיטליה, שהופיע בכל אחת מהעונות של תוכנית הטלוויזיה האהובה), או את בנה יחידה?, בן חשב שהיא בטח היתה הולכת על הנעל. הערב אמא ואבא של בן יצאו לראות את רק כוכבים רוקדים בהופעה חיה.

"בן, אני לא יודעת למה אתה לא מוותר על החלום הרטוב הזה שלך להיות שרברב, במקום לחשוב על קריירה מקצועית בריקוד," אמרה אמא, והשפתון נמרח על ל?חייה כשהמכונית קיפצה במהירות על פס האטה גבוה במיוחד. לאמא היה ההרגל הזה להתאפר במכונית, מה שאמר שלעתים קרובות היא הגיעה למקומות כשהיא נראית כמו ליצנית. "ואז אולי, רק אולי, תגיע בסופו של דבר ל  רק כוכבים!" הוסיפה אמא בהתרגשות.
"מטופש לדלג ככה מצד לצד," אמר בן.

אמא ייבבה מעט והושיטה יד לעבר מגבוני הנייר.
"אתה מעציב את אמא שלך. עכשיו תהיה בשקט, בבקשה, בן. איזה ילד טוב," הגיב אבא בנוקשות והגביר את עוצמת הקול במערכת הסטריאו, שבאופן בלתי נמנע התנגן בה דיסק של רק כוכבים. על העטיפה היה כתוב באותיות קידוש לבנה, 50 להיטי זהב מתוכנית הטלוויזיה הלוהטת. בן שנא את הדיסק, לא מעט בגלל העובדה ששמע אותו כבר מיליון פעמים. למעשה, הוא שמע אותו כל כך הרבה פעמים, שזה דמה לעינוי.

אמא של בן עבדה במכון לבניית ציפורניים שנקרא "הציפורניים של ציפורן". מאחר שלא היו למכון הרבה לקוחות, אמא והגברת האחרת שעבדה שם (שבאופן לא מפתיע שמה היה ציפורן), העבירו את רוב הימים בטיפולי ציפורניים הדדיים. הברקה, ניקוי, גזיזה, לחלוח, ציפוי, איטום, צביעה, הארכה, בנייה, שיוף, ליטוש וקישוט. ימים שלמים הן היו עושות כל מיני דברים אחת לציפורניים של האחרת (אלא אם כן פלביו פלביולי התארח בתוכנית בוקר). מה שאומר שאמא תמיד היתה מגיעה הביתה עם תוספות פלסטיק ארוכות וססגוניות במיוחד בקצות האצבעות.

אבא של בן עבד כשומר בסופר המקומי. עד כה נקודת השיא בעשרים שנות הקריירה שלו היתה שהוא עצר זקן שהסתיר שתי חבילות מרגרינה במכנסיים. למרות שעכשיו אבא כבר היה שמן מדי לרדוף אחרי שודדים, הוא בהחלט היה יכול לחסום להם את היציאה. אבא הכיר את אמא כשהוא האשים אותה בטעות בגנבת שקית צ'יפס, ושנה אחרי זה הם כבר היו נשואים.

המכונית פנתה אל סמטת הלובן, שבה עמד הביתן של סבתא. זה היה בית אחד בשורה של בתים קטנים ועצובים, שהתגוררו בהם בעיקר זקנים.

המכונית נעצרה, ובן הפנה את ראשו באיטיות לעבר הבית. סבתא הביטה בציפייה מבעד לחלון הסלון שלה. חיכתה. חיכתה. היא תמיד חיכתה לבואו ליד החלון. כמה זמן היא עומדת שם? חשב בן. מאז השבוע שעבר?
בן היה הנכד היחיד שלה, ועד כמה שהוא ידע, אף אחד אחר לא נהג לבקר אותה.
סבתא נופפה ושלחה אל בן חיוך קטן, ורק בקושי ובחוסר רצון הצליחו הפנים הזעופות שלו להחזיר לה חיוך
משלו.
"טוב, אחד מאיתנו יאסוף אותך מחר בסביבות אחת?עשרה בבוקר," אמר אבא מבלי לדומם את המנוע.
"אתם לא יכולים לבוא בעשר?"
"בן!" נהם אבא. הוא שיחרר את מנגנון נעילת הילדים, ובן דחף את הדלת בטינה ויצא מהמכונית. מובן מאליו שבן לא נזקק לנעילת הילדים: הוא היה בן אחת?עשרה, ולא היה סביר להניח שהוא יפתח את הדלת בזמן שהמכונית נוסעת. הוא חשד שאבא שלו השתמש בזה רק כדי למנוע ממנו לקפוץ מהמכונית בדרך לבית של סבתא. הדלת נסגרה מאחוריו ב  קלאנק, והמנוע חזר לרעום.

סבתא פתחה את הדלת עוד לפני שהוא הספיק לצלצל בפעמון. משב אדיר של ריח כרוב הכה בפניו של בן. זה היה כמו סטירת ריח אדירה.
סבתא היתה מאוד סבתאית:
"אימוש ואבוש לא נכנסים?" היא שאלה במעט אכזבה. זה היה אחד הדברים שבן לא סבל אצלה: היא תמיד דיברה אליו כמו אל תינוק.
ורוום?ורווום?ורוווווווממם!
סבתא ובן הביטו יחדיו במכונית החומה הקטנה אצה לדרכה, מקפצת על פסי ההאטה. בדיוק כמו בן, גם אמא ואבא לא אהבו להיות בחברתה. בשבילם זה רק היה מקום נוח לזרוק בו את בן בערבי שישי.
"לא, אה... מצטער, סבתא..." גימגם בן.
"נו טוב, אז בוא תיכנס," היא מילמלה. "כבר סידרתי את לוח השבץ?נא, ולארוחת ערב הכנתי את מה שאתה הכי אוהב... מרק כרוב!"
פניו של בן נפלו אפילו יותר. לאאאאאאאאאאא! הוא חשב.

"תפוס ת'סבתא" / דיוויד ווליאמס, מאנגלית: ארז אשרוב, 213 עמ', הוצאת כנרת, 59 ש"ח.