שלומי שבת ויהודה פוליקר - "אצלנו בשכונה" (3:32)
בזמן שצעירים ברוכי טסטוסטרון מלהגים על "מהפכה של שמחה" ומסבירים שאין מה לעשות עם בחורה ש"רק רוצה לרקוד", נראה שאין ברירה אלא לצאת חנונים, אולי אף ילדי כאפות, ולהעדיף את בשורת השמחה של דור ההורים.
אין בה, בשמחתם היוונית של יהודה פוליקר ושולמי שבת, כל חדש ולמען האמת היא בעיקר מעוררת זיק של נוסטלגיה לאמצע שנות השמונים - ימים שבהם הארץ הלכה והתייוונה לרקע פזמונים מארץ הבוזוקי שתורגמו לעברית וישבו עליה נפלא, כמו למשל "אלקו" ו"עיניים שלי" של יהודה פוליקר, ו"שיר השיירה" ו"שכשנבוא" של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב.
"אצלנו בשכונה" - סינגל מקורי של פוליקר ושבת, שנולד בעקבות הצלחת המופע המשותף - עושה אותו דבר בדיוק, רק 30 שנים אחרי ובאווירה של קירוב לבבות בין עדות וז'אנרים, כשהערך המוסף, כביכול, הוא שלומי שבת. מדוע כביכול? מפני שהוא לא באמת נחוץ פה. זה בקלות היה יכול להיות, נאמר, הבי סייד של "כפיים" (פוליקר, 1985). לא ברור היכן, אם בכלל, טמונה השלומי שבתיות ביצירה המשותפת הזאת, שממריאה לגובה בינוני בלבד.
השמחה של פוליקר ושבת אולי אותנטית ומשמחת יותר מזו המאולצת והאגרסיבית שליאור נרקיס, עומר אדם, משה פרץ ושות' מטיחים בנו לאחרונה, אבל השיר הזה, ברמה המוזיקלית והטקסטואלית, לא יותר מנחמד. למעט העובדה שמדובר בשני מוזיקאים מיוחסים שאוחזים מאגר מעריצים נאה, אין הצדקה לכך שהוא יהפוך ללהיט - אם כי הוא בהחלט עשוי להפוך לכזה גם בלי הצדקה.
העיבוד המוזיקלי מושקע, מעניין למדי ואף מפתיע, לקראת סוף השיר, בגיטרה עם דיסטורשן, אבל הביצוע ללחן של קאזנ'גידיס צפוי, פושר ומאוד לא סימטרי: פוליקר מביס כאן את שבת בנוק אאוט, והאמת היא שקצת משעמם לשמוע את זה קורה.
דואטים טובים בנויים על משחקי כוח בין צבעי קולות וסגנונות הגשה. בשיר הזה יש קול אחד, מוכר ומזוהה באופן מיידי - קולו של יהודה פוליקר - וקול נוסף, שכתוב לי פה שהוא שייך לשלומי שבת. זה לא אידיאלי, נכון, אבל זה לפחות לא בדיחה כמו "מהפכה של שמחה".
(שלושה כוכבים)
עידן יניב - "הבטחת" (3:28)
אכזבה קשה צפויה למי שקיווה, משום מה, שעידן יניב יצליח להתגבר על היצר ההרסני שלו להשתכנז עד דלא ידע. אכזבה קשה אף יותר צפויה למי שקיווה, ברוב נאיביותו, שאולי הפעם הכיוון הזה - כלומר, התכחשותו העיקשת והמתמשכת של יניב לז'אנר הבית שלו - יוכיח את עצמו. הוא לא. עידן יניב ממשיך להיות הזמר הכי לא רלוונטי בארץ ו"הבטחת" - הסינגל שמקדם את אלבומו החדש - הוא שיר אהבה מצ'וקמק, ממוחזר (בעזרת כמה תיקונים קלים, ניתן להלביש את המילים של "את יפה" שלו על הלחן), לעוס ומאוס, שבקרוב מאוד יהיה גם גרוס.
נדמה שחומרי הגלם בשיר חלשים עד כדי כך שכל דבר שיתווסף להם יהיה ברכה, אבל "הבטחת" מצליח להתעלות על עצמו (כלפי מטה) גם בזה: העיבוד הקצבי שנתפר לו ביד מאוד לא מיומנת (של אורי אבני) מנוגד באופן בולט לרוח המילים ולאופי הלחן ובמקומות רבים קל להתבלבל ולחשוב שמדובר במאש אפ גמלוני של שני שירים לא קשורים, פרי אלגוריתם של תוכנה פרימיטיבית שמורידים בחינם.
כן, הפעם זה לא מסתכם רק בכלום המזוקק שמאפיין פעמים רבות את הקריירה של עידן יניב - כלום שניתן להתעלם ממנו ולהמשיך הלאה, לעבר המחר המיוחל. הכלום הנוכחי שלו, המצופה בשכבה עיבודית אנטי מוזיקלית, עשוי לגרום לפגיעה משמעותית במערכת העצבים, ולכן זה לא סתם עוד שיר שאפשר לדלג עליו. זה סתם עוד שיר שחובה לדלג עליו כדי להמשיך לרצות לחיות. והחיים, כידוע, חשובים יותר מעידן יניב.
(חצי כוכב)
מאיה אברהם - "אתה יודע" (3:05)
כשהזמרת הכי משפחתית בארץ (מאיה אברהם) מבצעת שיר של המוזיקאי האהוב ביותר על דודות מהרצליה (קובי אפללו), אין סיבה לצפות לתוצאה מפתיעה ופורקת עול, אולם בהיעדר ציפייה כזאת אפשר דווקא להפיק ממנו הנאה מסוימת, בגבולות הסביר והנורמטיבי.
נסיבות שתלויות בזמן, במקום ואולי גם בכמה צעדים לא מדויקים בקריירה, מנעו עד כה מהזמרת הנעימה והכל-ישראלית הזאת, בעלת הקול המלטף וההגשה המערסלת, להפוך לעפרה חזה עדכנית. קצת חבל שכך, כיוון שבפועל, וללא קשר למידת הצלחתה ופופולריותה, היא באמת משהו כזה - ו"אתה יודע" הוא המחשה נוספת לכך.
אפללו (בשיתוף עם רפי קריספין ומורן גמליאל) כתב לאברהם פזמון קליט ולהיטי, ספוג אווירה של חורף איפשהו בדרום ספרד, קרוב לחוף הים התיכון. הוא יודע לכתוב ולהלחין פזמונים כאלה - והפעם זה שוב הצליח לו. יום אחד, אולי, הוא ילמד לכתוב ולהלחין גם פזמונים אחרים, מעניינים ומאתגרים יותר. בינתיים, נזרום איתו כי זה מה שיש.
אברהם, מצדה, בדומה לעידן יניב, מוותרת מראש על האופציה להיות כוכבת ים-תיכונית אסלית ומעדיפה לשיר לכולם, אבל במקרה שלה, להבדיל מזה שלו, יש להחלטה הזאת גב בדמות שירים ראויים ולבביים במיוחד. אף על פי שעל מצחה מתנוססת חותמת של "כשר פרווה", היא בהחלט אכילה. בתיאבון.
(שלושה כוכבים)
עופר ניסים ושרית חדד - ("Love Until I Die" (3:35
נחמד לגלות שטרנד הגייזרחית מסרב לגווע, שכן זה אומר שהפוטנציאל שלו להפוך לזרם מוזיקלי מעניין ובעל חשיבות תרבותית עדיין קיים. קצת פחות נחמד לגלות שאת המושכות של החיבור הזה עדיין אוחז/ת עופר ניסים הצ'יזי והארכאי שעדיין מתמחה בביטים של ערסים מהפריפריה שנהנים להרים.
צריך, כנראה, להיות דלוק במיוחד, שלא נאמר מחוק לחלוטין, כדי להתחבר לנאמבר הסליזי הזה, שעושה שימוש ציני בתאונת דרכים קשה בין שרית חדד לשפה האנגלית כדי להרקיד ולהקפיץ אנשים שלא יודעים לזהות מוזיקה טובה כשהם נתקלים באחת כזאת. ככה, כשמקשיבים לדבר הזה בבית, בלי פופרז איכותי בהישג יד, האפקט שלו דומה מאוד לזה של חיידק טורף. זהירות.
(כוכב אחד)