ללהקת קווין יש מקום מאוד ייחודי בהיסטוריה של הפופ. מוערכת למרות שבמשך שנים נחשבה לשנויה במחלוקת, אהובה אך מבלי להיחשב לחלק מהקאנון המיתולוגי (והנפוח מחשיבות עצמית) של הרוק. קצת פרוג, קצת פופ והארד-רוק - אבל ללא היצמדות לחוקיו הנוקשים של הז'אנר. פרדי מרקיורי היה סולן כריזמטי, אבל לכל אחד מהחברים בריאן מיי, רוג'ר טיילור וג'ון דיקון - היה חלק בסאונד המובחן של הלהקה; רק להקה כה חד פעמית כמו קווין יכולה היתה להוציא תחת ידיה שיר כה חד פעמי כמו "רפסודיה בוהמית". קשה לחשוב על שיר כה מנותק ממוזיקה פופולרית וכה משפיע עליה בו זמנית. וממש אתמול (שבת) הוא חגג 40 שנים. האמת, מרגיש פחות.
היצירה הזו (וזה מונח שמשתמשים בו רבות בביקורת ומעט הפעמים שהוא אשכרה תופס), שהאורך שלה הוא כמעט שש דקות, מכרה בניגוד לכל הגיון מצעדי מעל ששה מיליון עותקים מסביב לעולם. היא הגיעה פעמיים למקום הראשון במצעד הבריטי ובהפרש של 16 שנים. היא נשארה אניגמטית וממכרת עד היום, 40 שנים אחרי שיצאה ו-25 שנים אחרי שווין וגארת' הפיחו בה חיים חדשים (ושלחו אותו בחזרה לפסגה) בסצנה המיתולוגית ההיא מתוך "עולמו של ווין".
השיר תפס את הלהקה בנקודת מפנה בקריירה. אלבומה הקודם "Sheer Heart Attack" כלל את הלהיט הגדול ביותר שלה עד כה "Killer Queen", שהיה הראשון להיכנס לטופ 40 האמריקאי. עם ציפיות ותקציב מותאם נכנסה הרביעייה הבריטית לאולפן לעבוד על אלבומה הבא. התוצאה היתה "A Night in the Opera", שאמנם נשאר בצלו של אותו להיט מגדיר קריירה אבל גם הוא ראוי לציון היות ומדובר בגרסת המאקרו של השיר: 45 דקות של פיצול אישיות סגנוני.
האמת היא שמרקיורי התחיל לעבוד על הרפסודיה שלו עוד בסוף שנות השישים. במקור הוא תכנן לקרוא לו "שיר הקאובוי" (מכאן השורה "אמא, הרגתי אדם"). כשעבדו על האלבום, מפיק האלבום תומס בייקר שמע את השיר בדירתו של מרקיורי והבין מיד שהוא מתעלה על כל מה שקווין הקליטה עד כה. באמצע הביצוע עצר מרקיורי את השיר ואמר "כאן נכנסת האופרה". השניים צחקו. אבל מרקיורי לא צחק.
הקלטת השיר ארכה שלושה שבועות בעבודה מקבילה באולפנים שונים כאשר מרקיורי הוסיף שכבת קול חדשה כמעט מדי יום. התוצאה היתה הסינגל היקר ביותר בהיסטוריה (עד אותו רגע). כשחברת התקליטים שמעה את התוצאה היא ניסתה באופן כמעט אוטומטי יש לציין לשכנע את הלהקה לחתוך את השיר כדי שיהיה יותר ידידותי לרדיו. הלהקה סירבה והשאר היסטוריה. בפעם הראשונה שהשיר הושמע ברדיו השדרן הבריטי קני אברט (לאחר מכן חבר קרוב של מרקיורי) טען שהשיר ארוך מדי אבל מיד אחר כך התחרט ואמר "שכחו מזה, גם אם זה היה באורך חצי שעה זה יהיה מקום ראשון!". לאותו שידור היה תפקיד משמעותי בשכנוע חברת התקליטים לשחרר את השיר כסינגל.
על מה מדבר השיר? על פניו מדובר בנער שביצע רצח והוא מתוודה מול אמו ("החיים רק התחילו, וזרקתי הכל לעזאזל"), לאחר מכן הוא עומד למשפט ("תנו לו ללכת! לא ניתן לו ללכת. תנו לו ללכת! לא ניתן לו ללכת"), מתקומם ("אתם חושבים שתוכלו לעצור אותי ולהשאיר אותי למות?") ובסוף מגיע להשלמה ("שום דבר לא משנה... לי"). אבל המילים לא תמיד ברורות, ובמיוחד בסצנת המשפט שמכיל עולם דימויים רחב ומסתורי ששאוב מהקומדיה דל ארטה האיטלקית (סקרמוש), המחול הספרדי (הפנדנגו), מוצרט (פיגארו) והקוראן ("ביסמיללה" בשם אללה!). השיר בקלות היה יכול להיחשב כבדיחה, ואולי העובדה שחלקו לא באמת לוקח את עצמו ברצינות משאיר אותו טרי ורלוונטי כל כך הרבה שנים.
פרשנויות לשיר לא היו חסרות לאורך השנים. אחת פופולרית במיוחד יצאה לאור בשבוע שעבר וטענה שמרקיורי למעשה יצא מהארון בשיר הזה (בתחילת שנות השבעים הוא עוד גר עם אישה). חברו של מרקיורי הפזמונאי טים רייס ("אוויטה"), הסביר לתקשורת הבריטית שבשורה "'אמא, הרגתי בנאדם' הוא הרג את פרדי הישן, התדמית הישנה שלו. עם 'הצמדתי לו אקדח לראש ועכשיו הוא מת', הוא הורג את האיש הסטרייט שהיה".
אבל מרקיורי והלהקה מעולם לא הודו מה המשמעות האמיתית של השיר. "זה אחד מהשירים האלו שיש בהם אלמנט של פנטזיה", אמר מרקיורי. "אני חושב שאנשים צריכים להקשיב לו, לחשוב עליו ולהחליט בעצמם מה הוא אומר להם". מיי אמר עליו: "פרדי היה אדם מאוד מורכב. קל דעת ומצחיק על פני השטח, אבל היה בו חוסר ביטחון. הוא מעולם לא הסביר את המילים אבל אני חושב שהוא הכניס הרבה מעצמו לאותו השיר".
יצא מהארון, כן או לא, לא נדע באמת (יש כאלה שטוענים שעד מותו הוא לא באמת יצא מהארון). מה שבטוח הוא שקווין לא היתה אותה להקה אחרי השיר, וגם מרקיורי כנראה לא היה אותו המרקיורי. ב-1976 חברי הלהקה הופיעו בהייד פארק מול 180 אלף אנשים, הקהל הרב ביותר שפקד את הפארק עד אז. זה לקח להם בדיוק שנתיים ושני אלבומים נוספים לעבור מהמורכבות של "לילה באופרה" לפשטנות הגרוטסקית של "We Will Rock You".
מה המורשת של השיר? קליפ בלתי נשכח שהקדים את זמנו, קאמבק מפתיע בקומדיה פארודית ניינטיזית, זמר אחד שהחליף את מחלפות שערו בשפם איקוני ולהקה שהפכה לאחת המשפיעות והמצליחות ביותר בשנות השבעים והשמונים. ואם אתם, ממש כמו החתום מלמעלה, הצלחתם להעביר את יום ההולדת הזה מבלי לשמוע את השיר אפילו פעם אחת ולמרות זאת הצלחתם לזמזם במדויק כל נקישת פסנתר, מעבר תופים, סולו גיטרה וקריאת "גלילאו" במשך שש דקות שלמות כנראה שזו הסיבה שהשיר הפך לנצחי.