וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרק ראשון מתוך "הסוויטות לצ'לו" מאת אריק סיבלין

5.11.2015 / 0:00

אריק סיבלין, עיתונאי וחובב מוזיקה, החליט להתחקות אחר המקורות של הסוויטות שחיבר באך לצ'לו. המסע שופך אור על שלוש מאות שנה של תככים, פוליטיקה ותשוקה

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
כריכת הספר/מערכת וואלה!, צילום מסך

האלמנדים האלגנטיים שבסוויטות לצ'לו, שכל אחד מהם בא אחרי פרק פתיחה דרמטי, תוארו כקטעי מוזיקה אטיים ומהורהרים בעלי יופי רב.

לאחות יחד את סיפוריהן של הסוויטות לצ'לו משמעו להתוודע אל מי שהלחין אותן. ומי שנולד במחצית המאה שעברה ומבקש להכיר את יוהן סבסטיאן באך – להכיר ממש – חייב לחדור לתוך צורת אמנות אחרת, עידן אחר, הלך נפש אחר. כדי לרדת לעומקה של מוזיקת הבארוק האזנתי לכמויות אדירות של מוזיקה מאת באך, סרקתי חנויות מוזיקה מיד שנייה ובניתי לעצמי אוסף ראוי לשמו, קראתי כל דבר הקשור בבאך שנקרה בדרכי, מתיאורים מהמאה ה-18 ועד כתבי עת נוצצים של מוזיקה קלסית, והלכתי לקונצרטים בהשתתפות קהלים בשלים שהיו רחוקים מרחק רב מחוגים של חובבי רוק.

נהייתי גם חבר נאמן באגודת באך האמריקאית. התועלת העיקרית של החברות הזאת היתה עלון מידע של האגודה שקיבלתי מפעם לפעם, שהיה מקושט בחתימתו האישית של באך, בראשי התיבות של שמו השזורים זה בזה בהידור ומעוטרים בכתר. סרקתי את קומץ העמודים שהכריזו על המחקר האקדמי האחרון וחיפשתי רמזים הקשורים לסוויטות לצ'לו. הרגשתי כאילו הצטרפתי לאיזו אגודה חשאית. בבית הספר התיכון בשנות ה-70, כשהבחירה המוזיקלית היתה בין כוחות האויב של הדיסקו ובין רוק אלקטרוני מוטרף, להעריץ את "האבנים המתגלגלות" היה משהו אזוטרי במידת מה. כעבור זמן הם נהיו ללהקה הנבחרת של בני דורה של אמי, אבל בעת ההיא עדיין לא היו ל"אבנים" מעריצים אמתיים רבים. שני עשורים אחרי כן, למצוא חובבי באך בחוגים החברתיים שלי היה משימה בלתי אפשרית, פחות או יותר.

משום כך, כשנודע לי שאגודת באך האמריקאית עורכת כנסים אחת לשנתיים, וכי הכנס הבא עומד להיערך בקרוב באוניברסיטת ר?ט?ג?ר?ס שבניו ג'רסי, נרשמתי בהתלהבות. מאחר שעשיתי את שיעורי הבית שלי בנושא הסוויטות לצ'לו יכולתי להגדיר את עצמי, במידת מה, כחובב באך אמתי ולהתחכך באנשים מסוגי.

באפריל 2004 מצאתי אפוא את עצמי הולך על פני מדשאות האזמרגד של אוניברסיטת פרינסטון עם חבורה של חסידי באך, כמעט כולם חוקרים מלומדים שמספר רב להבהיל מביניהם היו מזוקנים ולבשו בלייזרים שחורים. זה עתה יצאנו מבניין האוניברסיטה, ממצמצים בעינינו באור השמש, אחרי הרצאה מלומדת מאוד על באך. באותה שעה התקיימה שם "הילולת אביב", חגיגת סטודנטים סואנת שכללה משחקים שונים, צביעת פנים, כדורגל, ברביקיו ולהקת רוק שהשמיעה ביצוע כושל של המנון הרוק של להקת "REM": "זה סוף העולם שהכרנו (ואני מרגיש מצוין)."

זה היה סתם רעש רקע בעיני חבורת המלומדים חסידי באך שבאו לפרינסטון בשליחות מוזיקולוגית, משלחת שדה ססגונית בעולם החמור סבר והרציני של חקר באך. בכנס של אגודת באך האמריקאית של שנת 2004 הוצגה לפני המשתתפים תמונת דיוקנו המשובחת ביותר של באך, שכמעט לעולם אינה נגישה לציבור. רק שני דיוקנים מקוריים של באך קיימים למיטב ידיעתנו, שניהם מעשה ידיו של אמן אחד, צייר החצר הסקסוני אליאס גו?טלו?ב? האו?סמן. שני הדיוקנים כמעט זהים, שניהם מצוירים בשמן ומראים את המלחין באותה תנוחה רצינית. למרות הדמיון ביניהם סבורים שצוירו בהזדמנויות שונות. אחד מהם תלוי כיום במוזיאון העירוני של לייפציג, שבה צויר הדיוקן בשנת 1746. מצבו עלוב מפני שחזרו וצבעו אותו שוב ושוב, וגם מפני ששימש פעם מטרה לסטודנטים משועממים שיידו בו פיסות נייר מעוכות.

הדיוקן השני, שצויר שנתיים לאחר מכן, שלם בלא פגע. זה הדיוקן שלפני חצי מאה הגיע לידיו של ויליאם ה' ש?ייד?ה, מעריץ של באך שהיה איש אמיד בעל היסטוריה ארוכה של לימוד, נגינה ואיסוף יצירותיו של המלחין האהוב עליו. בדרך כלל תלוי הדיוקן הזה בביתו של שיידה בפרינסטון, אבל הוא הסכים להציגו לפני באי הכנס ה-14 של אגודת באך האמריקאית.

seperator

יותר מכל דבר אחר, הדיוקן של האוסמן הוא שיצר את דמותו הפופולרית של באך - דמות של בורגני גרמני חמור סבר, חבוש פאה נוכרית, כבד משקל במקצת. זו הדמות המפארת אינספור עטיפות של דיסקים, תוכניות קונצרטים וכרזות של פסטיבלים, הדמות שסייעה למאזינים לדמיין להם את המלחין שרק פרטים ביוגרפיים מעטים שלו קיימים.
משום כך, בעת שעשו חוקרי באך את דרכם בקמפוס של פרינסטון, יכולת לחוש בהתרגשותם. דיוקנו של באך ווילאם ה' שיידה חיכו להם בחדר האוספים המיוחדים שב"ספרייה לתולדות המדינאות ע"ש ג'ון פוסטר דאלס". חוקרי באך, שמונים וחמישה במספר, נכנסו לחדר המחופה עץ והתגודדו סביב הדיוקן.

"או?ו?!"
"מהמם."
"כמו המונה ליזה."
"כל כך רציני."
"זה כמו לקבל אגרוף בבטן, ממש פה בפנים, כאילו, וואו!"
"יש לזה איזו אנרגיה."
אנחנו צריכים להשתחוות שלוש פעמים או משהו?"

לדיוקן אכן היתה עוצמה משכנעת. הכפתורים על מעילו של המלחין התנוצצו, שרוולי חולצתו הצחורה הקרינו רעננות, הפאה הנוכרית היתה רכה וגמישה ופניו סמוקות, כאילו שתה כמה כוסות של יין חבל הריין שהיה חביב עליו. מתוך מסגרת הזהב העבה דומה היה שבאך משקיף על המתרחש במבט יודע-כול וחשדני.

ויליאם ה' שיידה, בן תשעים, לבוש במקטורן תכלת ובעניבה אדומה מדוגמת בתווי מוזיקה (שאולי היו, ואולי לא, מתוך קנטטה של באך), נתן סקירה קצרה על פריטי באך האחרים שבאוסף שלו – כתבי יד מקוריים בכתב ידו של המלחין ומכתב נדיר. אחר כך שאלו אותו את השאלה שהעסיקה את כולם: איך הגיע הדיוקן הזה לידיו. "זה היה לפני הרבה זמן," השיב, נשען על מקל הליכה עם ידית של מוט סקי. "אני כבר בקושי זוכר את זה."

שיידה, שמשפחתו עשתה את הונה בעסקי הנפט, שמע על הדיוקן אחרי מלחמת העולם השנייה ופנה אל סוחר אמנות בלונדון כדי שירכוש אותו מבעליו, מוזיקאי גרמני ששמו וולטר י?נק?ה. בעל הדיוקן עזב את גרמניה בשלהי שנות העשרים והשתקע בדורסט שבאנגליה; עשר שנים לאחר מכן חזר אל גרמניה הנאצית כדי להביא משם את הדיוקן, שככל הנראה היה ברשות משפחתו מאז המאה ה-19.

דיוקנו של באך מעשה ידי האוסמן הוא שסייע לטפח תדמית רצינית וחמורת סבר הרבה יותר משהיה המלחין ככל הנראה. "אחת הסיבות מדוע אנשים חושבים על באך כעל מלחין מיושן ומשעמם," אמר פעם פרשן המוזיקה מיילס הופמן ב"נשיונל פבליק רדיו", "היא שיש רק דיוקן אחד מקורי לגמרי שלו, והוא נראה בו כמו זקן עם פאה נוכרית מפודרת, מיושן ונפוח וחסר רגש." הופמן הדגיש שלאמתו של דבר היה באך אדם בעל תשוקות, אחד שיצא פעם לדו-קרב חרבות עם נגן בסון, והושלך לכלא של דוכס, והוליד לא פחות מעשרים ילדים.

הצפייה בדיוקן השתלבה יפה בנושא הכנס – "תדמיות של באך". לצד קונצרטים ומסיבות קוקטייל הושמעו בכנס הרצאות למדניות שכותרותיהן מגוונות, כגון "כשא?רי?ה איננה אריה", ו" 'אני חי כמעט כל הזמן בתוך רוגז, קנאה ורדיפה': פרשנות פסיכולוגית של יחסיו של באך עם הרשויות." את ההרצאה המרכזית נתן כריסטוף וו?לף, מוזיקולוג גרמני-אמריקאי ופרופסור בהרווארד שהוא המומחה העולמי הראשון במעלה לבאך. וולף טען שאין לראות את דיוקנו האיקוני של באך כמין תצלום אקראי. "זאת תנוחה רשמית," הוא אמר. "האיש היושב בתמונה רצה כנראה שיציירו אותו ככה. אפשר להניח שבאך רצה לעצב את תדמיתו."

בדיוקן נראה באך אוחז בידו גליון תווים של יצירה מורכבת מאוד פרי עטו הידועה בשם "קנון טריפ??ל?קס". הסיבה לכך, לדעתו של וולף, היא ש"באך ביקש להתחמק מן המוניטין שיצאו לו כנגן וירטואוז, להמעיט בערך משרתו (המקצועית)... ולהעמיד את עצמו מאחור בתור בן אדם... הכול מתוך יראת כבוד ליצירתו."

באמירה הזאת, שבאך רצה שיציירו את דיוקנו מתוך מחשבה על הדורות הבאים, מתוך רצון להשפיע על תדמיתו אחרי מותו, קרא וולף תיגר על הרושם הרגיל שבאך מעורר בדרך כלל. התדמית המקובלת של אמן הבארוק היא של אדם שעמל מיום ליום בלי לתת את דעתו כלל לדורות הבאים, והוציא מתחת ידיו יצירות מופת כדבר מובן מאליו, ולא היה מוטרד יתר על המידה בנושא הפופולריות שלו וחיי המדף של המוזיקה שלו. וולף, לעומת זה, גורס שבאך מילא תפקיד פעיל ב"קידום המוניטין שלו אחרי מותו." הוא עשה כמיטב יכולתו לשמר דוגמאות של אמנותו ולהבטיח את מקומו בהיסטוריה. אפילו בדיוקן של האוסמן, שבו הוא מחזיק בידו תכליל של מוזיקה מסובכת ביותר ("קנון תמוה" הדומה לחידה מתמטית), "האיש בעל החיוך המאופק רצה שהצופה ירגיש מאותגר. זה עבד ב-1748 – וזה עובד כיום."

אחר כך השיב וולף לשאלות הקהל. אחד השואלים, גבר כבד גוף ששערו אסוף בזנב סוס, שהתהדר בעניבת פרפר ובמשקפיים גדולים מדי במסגרת של שריון צב, הוסיף עוד נדבך על פרשנותו של וולף. הוא האשים את באך שעמד מאחורי "מערכה מאורגנת לשלוט ככל יכולתו בכל מה שיחשבו עליו בני הדורות הבאים."

זה היה ט?רי נו?א?ל טו?או, מומחה חובב לבאך, שהיה מוכר היטב בחוגים של חסידי באך, ואף שהעיד על עצמו שהוא "תמהוני נלהב וכפייתי," זכה לכבוד רב מצדם של המלומדים במשרה מלאה. טואו, עורך דין ניו-יורקי שהתמחה בחוקי קניין רוחני, הביע את כעסו על הביוגרף הראשון של באך, יוהן ניקולאוס פו?רק?ל, משום שלא הצליח להשיג פרטים אישיים רבים יותר על המלחין. פורקל אמנם כתב עשרות שנים אחרי מותו של באך ב-1750, אבל עמד בקשר עם בניו של באך, ובעיקר עם קרל פיליפ עמנואל. "הייתי שמח להעמיד את קרל פיליפ עמנואל על דוכן העדים," אמר טואו. הוא התלונן שבביוגרפיה של פורקל, שראתה אור ב-1802, אין שום אזכור למראהו של באך, לגובה שלו, למשקלו ולמנת הקינוח החביבה עליו.

"עם זה כדאי לזכור," השיב וולף, "שהביוגרפים של המאה ה-18 לא התעניינו בקינוחים."
"אנחנו לא יודעים מה הוא אכל," צייץ מוזיקולוג אחד בקהל, "אבל אנחנו יודעים מה הוא שתה!"
"ומה הוא עישן," הוסיף מלומד אחר.
וולף נעים ההליכות, כסוף השיער, הסכים וציין שבמסעותיו השתכן באך במלונות הטובים ביותר וצרך בירה וטבק מקטרת מהמשובחים ביותר. "ברור שפינק את עצמו. הוא אהב את מנעמי החיים."

אבל כל החוקרים קוננו על היעדר עובדות היסטוריות מוצקות בכל הקשור בבאך. מלבד שקספיר, אין כנראה עוד אישיות בולטת באמנות המודרנית שידוע עליה מעט כל כך. אין דבר שישווה למכתבים היוצאים מן הלב שכתב מוצרט לאשתו, או למחברות הכתובות בסגנון זרם התודעה שהשאיר אחריו בטהובן. כאשר צצים במפתיע סימני חיים מתועדים של באך – ואלה אכן צצים – נעשה החיפוש אחר אישיותו החמקמקה מושך ומפתה שבעתיים. אבל דרכם של הביוגרפים של באך חסומה ומקוטעת.

"קשה לראות את האיש שמאחורי הדיוקן," אמר וולף.

הספר ראה אור בהוצאת כתר בשיתוף מרכז הספר והספריות בישראל, המפעל לספרי מוזיקה בתמיכת משרד התרבות והספורט.

  • עוד באותו נושא:
  • פרק ראשון

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully