אם היה זה שעון קיץ, Rhye היו מזיזים את המחוג שעה אחת אחורה בלי התערבות. הם היו מתיישבים, מדליקים סיגריה ומקבלים את החורף כמו שחורף צריך להתקבל. לא בחרדות מהיממה שהתכהתה, לא במנוסה מקלישאת הפסקול הבלוזי העונתי, אלא בהתערבבות בה וביציקת עשרה שירי אהבה לתוכה; שירים שהיופי זורם מהם והלאה, שירים שלעולם לא יתפקדו כהסחות דעת, שירים שייכתב בהם "יש לנו שלושה ימים כדי להרגיש אחד את השני". מייק מילוש והנגנים (מינוס חצי הצמד רובין חניבעל), Rhye, הם אלו שהזניקו אותנו אל החורף באופן הכי פחות מכני, כשהחוץ הישראלי חם ומיוזע. בתל אביב זאת אשליה מטמטמת, במועדון הבארבי זה נעים ומאפשר לכל אחד משירי האלבום היחיד, "Woman", להתארך ולהפוך לתרכיז של דיסקו, סול, ארנ'בי וג'אז. לפעמים זה סולידי מדי וחוטא למטרה ולפעמים זה מוגזם ומרומם מיופי.
מי שהכיר את "Open", הסינגל הראשון וכנראה הטריגר העיקרי למי שמילאו אתמול את מועדון הבארבי, לא חשב פעמיים כשהכריז ש"לאישה הזאת יש את האלט הכי יפה של 2013". אלא שאז התברר שהווקאליסטית היא בכלל ווקאליסט וש"ריי" הוא בעצם השילוב המופתי של מילוש וחניבעל; הראשון על הקול החם כל כך והשני על הביטים המדויקים. לתל אביב הגיע מילוש עם קבוצת נגנים שלא היססה לשחק בעיבודים ולקרוע לגזרים את השיר המוכר האחר, "The Fall", באופן כזה שכמעט לא ניתן לזהות אותו. מהר מהצפוי הפך הקהל הישראלי לאתגר של שישה מוזיקאים שבסך הכל רוצים לא לעצור את הג'ם לעולם. הם מותחים את השירים עד אין-קיץ, הופכים להם את הקרביים, קופצים ממינור למאז'ור ולהפך, ולא מנצלים את פוטנציאל הכיף שיש במקצבי הדיסקו של "3 Days" ו-"Last Dance" כמו שאפשר רק לנצל.
גרסת לייב מול גרסת האלבום:
השינויים הגסים והעיבודים המיועדים לבמה ניסיונית בלבד (זכינו?) נשמעים הרבה פחות מיניים ויצריים, אבל גם הרבה פחות קונספטואליים ולכודים. מילוש וחבריו חופשיים לעשות מה שירצו והקהל מקבל את זה בסוג של שקיקה. מאוחר יותר מתגלה שישראל היא מולדתו של הבסיסט, איתי, והנוחות (כנראה) טמונה גם בקרבה לבית. החופש הזה מוריד את המשקל הכבד מכתפיו של מילוש, שלא מתחייב להעמיס את החדר בקולות ומתפנה לנגן על התופים ועל הקלידים. זה האלטר-אגו שלו שחוגג שם, והוא הרבה יותר סקרן מאשר סקסי ויותר אקלקטי מאשר חד משמעי. ביצועי הלייב מעבירים את מרכז הכובד לסולואים אינסטרומנטליים וזונחים את השחקן הראשי, שמרגיש ממש בנוח עם זה ואפילו דוחף לשם ברצון. כדי לאזן את שברונות הלב והרומנטיקה המייאשת שמביאים איתם השירים, הוא גם מתבדח בצדק על האוכל המחורבן שאכל, עד היום בו הגיע לישראל וגילה מהו אוכל טעים.
אחד משיאי הערב מגיע בפתיחת כלי המיתר של "Open", השיר שבהיעדרו ספק אם היה כל זה. הקהל שוב דרוך ומפרגן בתשואות, כשהלהקה מנחיתה את הווליום לרצפה ונותנת לקול של מילוש לחזור בעוצמות הנדרשות. באותם רגעים העולם יכול היה להיעצר מלכת אם רק הסאונד של הבארבי היה מאפשר לו, אך זה לא היה המצב ובמקום שלמות קיבלנו רק כמעט. בניגוד לפעמים אחרות, במקרה הזה מדובר בהרכב שכל פגיעה בסאונד הסופר-מצוחצח ונקי שלו עשוי לצלק אותו בצורה טראומתית, אלא שגם ה"כמעט" הזה הצליח להיות מפעים. הלילה של Rhye הסתיים עם "It's Over", שיר מאלבום הסולו של מילוש שיצא ב-2006 ("Meme"), שלוכד במיומנות את העצב התהומי שבפרידות ומבטיח לא לדלג עלינו. "הכל כל כך זמני, הייתי צריך לדעת", הוא שר א-קפלה בליווי המוזיקאים לצדו, "זה נגמר, זה שוב נגמר".