טעון קיפוח 62: הנוער בישראל מרים צ'ייסרים. קורה

הנוער שלנו, שיהיה לנו בריא, צריך ללמוד מעט דרך ארץ, ולשם כך מוטב שייקח דוגמה מעידן בקשי. סוף סוף, בין ערימת פורקי העול, נמצא בן תשחורת רך, עדין ומופנם שמצטיין במלאכת הבעת הרגשות ("לא מפסיק לחשוב מתי נזוז כבר / את יושבת, לי את הראש אוכלת / וזה בא לי לא טוב"), מציע אלטרנטיבה אלגנטית וסובטילית לשוביניזם המתלהם של הישראלי המצוי ("את יודעת שאני לא אוותר / אז זזנו אליך / כי הלילה בדיוק התעורר / אז זזנו אליך"), ובעיקר, מעל הכל, מפיח תקווה חדשה, גם אם קלושה, בעתיד מדינת ישראל ("בואי איתי לבר / מרגיש לך קצת מוזר / נרים כוסית / נדפוק עוד צ'ייסר").

שיר מרגש, מחמם את הלב, הדמעות זולגות מעצמן - ובכל זאת, יש עמו כמה בעיות. מבחינתו של בקשי, הבעיה המרכזית היא שעד כה מלאו לו רק 16 שנים וחצי, כך שאסור לו, על פי חוק, "לדפוק עוד צ'ייסר", וזו, כמובן, גם בעיה של הברמן שלא שם לב לכך ("הופך לי ת'ראש, רק מוזג ומוזג"). מבחינתנו, הטקסט הזה, אווילי ומדרדר-תרבותית ככל שיהיה, הוא לא באמת בעיה. כל עוד אנחנו לא אבא או אמא של עידן בקשי, מה אכפת לנו? מצדנו, שידפוק עוד צ'ייסר של פיפי עם לחן.

מילה טובה מגיעה, בהקשר זה, לאסף צרויה, שהלחין ועיבד את הטקסט הקטסטרופלי של אבי אוחיון ("דרך השלום"). צריך כישרון מיוחד במינו כדי לגרום לדבר הנורא הזה להיות, בנוסף לכל, גם צפוי ומשעמם. כה לחי.

(מינוס טריליון כוכבים)

המקרה המצער והמבדח של ליאור נרקיס מהווה עדות חיה, קלינית, לכך שגם חיידק המסיבות, בדומה לסטרפטוקוקוס מקבוצה A, הוא חיידק טורף. ההשפעה של נוכחות חיידק זה בגוף האדם איטית וקטלנית. הסימנים החיצוניים להידבקות בו, שהולכים ונגלים עם הזמן, כוללים עוררות יתר, התלהבות בלתי מרוסנת, טירוף בעיניים ודבקות בשירים היפר-אקטיביים שמנסים, בעזרת טראנס-ניצחונות ים-תיכוני, לגרום לעמנו הנערץ להעריץ את עצמו ("כל המדינה פה בטירוף / אין אחד שלא מרגיש אלוף / עשינו היסטוריה"), ואגב כך להיפרד מיכולת החשיבה שלו.

לא נעים וגם לא נחמד להיות זה שמשקיף מהצד על ההיסטוריה שעשינו ומתקשה כעת, מרוב בושה, להזיז את האצבעות כדי להקליד את מה שהוא חושב עליה. מצד שני, נוכח העובדה שיכולת החשיבה אבדה, זה ממילא חסר טעם. ובעצם, מה כבר אפשר להגיד על אדם שבלע מסיבה שלמה - כולל עמדת הדי ג'יי ואמצעי התאורה - וכעת הוא בעצמו אחת כזאת, רועשת, המונית, אקסטטית, מנותקת לחלוטין ממצב הרוח הלאומי ולא מכבדת את המילה "מוזיקה"? לא נעים להוריד עכשיו את נרקיס למציאות השוכנת שנות אור מתחתיו ולאמת אותו עם אווירת הטרור בארץ, או, חמור יותר, שירו החדש. נניח לו. אם כבר עשינו היסטוריה, ניתן לה לשפוט אותו.

(מינוס טריליון ואחד כוכבים)

הקישקע שבתוך מיתרי הקול של זהבה בן מצליח להישמע היטב גם בקצב הפסדובלה ובדואט סליזי עם עדיאל טיירי (שביצע עם אביבית בר זוהר את נכס הצאן והברזל "חביבי, I love you"), שממחיש באופן דרמטי מיהי הזמרת מבין השניים ומיהו ליצן החצר.

בכלל, הדואט הזה הוא מיקרוקוסמוס של הקריירה המפוררת של זהבה: הוא מדגים באופן חד וברור את הפער העצום שבין היכולות הווקאליות שלה לחוסר ההגיון המוחלט והטרגי בבחירות המקצועיות שהיא עושה, או שעושים בשבילה. "בואי נרקוד" בהחלט היה עשוי להיות יציאה לטינית מעניינת של זהבה שמבשרת על כיוון חדש ומפתיע בדרך החתחתים שלה. הגיטרה הספרדית מתקשרת מצוין עם קולה הרב-שכבתי והחושניות הריתמית של הפסדובלה מוסיפה לדיאלוג הזה חום ומסתוריות.

העניין הוא שבהיעדר שותף ראוי, שווה כוחות, לדואט, קשה מאוד ליהנות מהביצוע המוצלח של זהבה. זה מרגיש כמו לראות אימון של טניסאית מקצועית מול קיר: החבטות יפות, מהירות התגובות מרשימה והמאמץ ניכר, אבל קצת קשה להתמקד בזה - כלומר, להקשיב לזה. טוב, אנסה לרקוד את זה.

(שני כוכבים וחצי)

את מה שליאור נרקיס מנסה לעשות בכוח, בום פם ונטלי פרץ עושים במוח. להבדיל מזו הכוחנית והישירה של נרקיס, השמחה בשיר הקטן והיפה הזה צפה מתוך הטקסט הפשוט והעצוב של אורי בראונר כנרות ("לאן שלא אפנה / דבר לא ישנה / גם אם הוא אוהב אותי לעד / אהיה תמיד לבד") בזכות לחן מונוטוני במובן הטוב של המילה, עיבוד קצבי לכלי נשיפה (טובה), אווירה אותנטית של שכונה מתקלפת ביפו (נטלי פרץ ובראונר כנרות גרים שם, וכמובן, עצם המפגש המיוחד בין אינדי מזרחי (בום פם) לפופ ים-תיכוני (נטלי פרץ).

במובן הזה, בום פם ונטלי פרץ מובילים כאן את הז'אנר המפוצל הישר אל הצעד המתבקש הבא: שיתוף פעולה אמיתי, בעל ערך מוזיקלי של ממש, בין המחנות הלא קשורים זה לזה בעליל. אמנים כמו שי צברי, לירון עמרם, A-WA ורביד כחלני עושים מוזיקה מזרחית, אבל קרובים יותר מבחינה אסתטית לתרבות של היפסטרים אשכנזים. החבירה הזאת בין הרכב אינדי/סרף/בלקני/יווני/ים-תיכוני לזמרת מהסוג שמגיע לביקור במדור הזה לעתים תכופות יותר היא, כשלעצמה, אירוע מכונן בתולדות המוזיקה הים-תיכונית בארץ - גם אם השיר לא יזכה בהכרה משמעותית (כי מה לעשות, לפעמים גם זה קורה לשירים טובים). אולי עכשיו, סוף סוף, אפשר באמת להתחיל לדבר על מהפכה של שמחה.

(ארבעה כוכבים)