באוקטובר 1994, לאחר חטיפתו של החייל נחשון וקסמן, פרסמו חוטפיו קלטת ובה הוא מבשר לאומה שנשבה בידי חמאס. האינטרנט היה בחיתוליו, עדויות וחיסולים ברשת לא היו עניין שבשגרה, ומדינת ישראל הזדעזעה מהמבט העצוב של החייל חסר האונים שמדבר בעצב למצלמה. ניסיון החילוץ, שהסתיים מספר ימים לאחר מכן במותם של וקסמן ושל סרן ניר פורז, גבה מחיר נפשי לא קטן מהתושבים ומראש הממשלה יצחק רבין, שלקח אחריות מלאה לכישלון.
וקסמן נפטר בי"ב בחשוון תשנ"ד. באותו יום שנה לאחר מכן הלך לעולמו גם רבין. מאיה ערד התגייסה לצה"ל כשבוע לאחר כישלון פעולת החילוץ ובמהלך שירותה עבר גם רבין לעולם הבא בדרך לא טבעית. עשרים שנה אחרי, כשהיא כבר מחזאית עם פוטנציאל, כתבה ערד את "עשר דקות מהבית", שמנסה לשפוך אור נוסף על השבוע הגורלי בחייהם של חייל שהומת בידי ערבים וראש ממשלה שנורה על ידי יהודים.
הלינקג' שעושה ערד בין רבין ו-וקסמן מאתגר. כל אחד מהם נרצח "עשר דקות מהבית" (וקסמן בביר נבאללה ליד ירושלים, רבין בכיכר מלכי ישראל ליד רמת אביב). ערד מציירת, במידה לא מבוטלת של צדק, את האירוע הזה כמסמר הרציני הראשון בארון של רעיון השלום. יחד עם הבמאי שי פיטובסקי היא מנסה להציב, דרך הדילמות של אז, תמונת מראה בפני החברה של היום. התוצאה בינונית, שלא לומר מבולבלת.
סיפור המסגרת מובא מפיה של מרית דנון (איילת רובינסון), מזכירתם של יצחק שמיר, רבין ואריאל שרון, המתראיינת לעיתונאית וירטואלית, לה היא מתארת את הלך הרוחות במשרד באותם ימים. היא גם היחידה במחזה שמתבוננת מהנקודה המפוכחת של ההווה. רבין (דב רייזר) ושלוש אימהות שכולות (ריקי בליך, רזיה ישראלי ונעמה ארמון) שמעמתות אותו עם המציאות שתיווצר לאחר מותו מדלגים בין העבר לעתיד. הוריו של וקסמן יהודה ואסתר (אהרון אלמוג ורותי לנדאו) מייצגים את הקונפליקט של רבין האם לסמוך על ערפאת (יהודה) או לעשות משהו אקטיבי כדי לחלץ את נחשון (אסתר).
לזכות ערד ייאמר כי היא לא ניסתה להוציא את רבין צודק ולא בהכרח לקחה את הצד של "מחנה השלום". ההצגה אמנם שמאלנית באופייה, אבל מטילה ספק בהצלחתו של ההסכם כבר ב"זמן אמת". היא מבליטה בעיקר את תמימותו של ראש הממשלה, שראה בערפאת פרטנר והאמין בו בשנה הראשונה, אך באופן אבסורדי היה בטוח שהמנהיג הפלסטיני משקר דווקא כשאמר לו את האמת, לפיה וקסמן לא נמצא בעזה. צריך הרבה אומץ, במיוחד בימים הללו, כדי שלא להציג את רבין עם הילה על ראשו, אלא כאדם מופנם והססן שעשה לאורך הדרך לא מעט טעויות. על כך מגיעות לה נקודות זכות לא מעטות.
אלא שיש לכך גם צד שני. לא ברור מה בדיוק המחזה מנסה לומר. הוא אינו נשכני מספיק, כאילו מנסה לצבוט ולברוח. התיאטרון הישראלי כמעט לא נגע עד כה ברצח רבין, ודווקא ההצגה שכן עושה זאת מבהירה מדוע היא זהירה מדי ולא נוקטת עמדה ברורה. השילוב בין מהלך עניינים דוקומנטרי ופנטזיה לא ממש עובד, הדיאלוג עם שלוש האימהות מכביד ברוב הזמן, כמו גם האמירות הקלישאתיות ברובן, שנעות בין ויתור על תהליך השלום לתוכחה על מה שהפכנו להיות.
יש תחושה שמנקודת הפתיחה המעניינת שהציבה ערד אפשר היה לעשות משהו אחר, טוב יותר. דב רייזר מחקה היטב את הגבנוניות והמימיקה הנבוכה של רבין, אבל בניגוד להרגלו וליכולותיו לא מצליח לרגש. נתי רביץ סביר כיועצו הבכיר ורובינסון מגלה ניצוצות ברגעי השיא הרגשניים, אך תפקידה לא מאפשר לה להראות הרבה מעבר לכך. התפאורה מינימליסטית ביותר, טכניקה בימתית שיכולה לעתים להעצים משחק טוב, אבל כשהמחזה חלש מלכתחילה ולא מאפשר למבצעיו למקסם את יכולותיהם, על הבמה צריכים להיות יותר משני כיסאות.
על מקרים כמו רצח רבין נהוג לומר שיש הצגות שחשיבותן היא בעצם העלאתן, במיוחד מאחר שהנושא קיבל מעט מאוד ביטוי על הבמה עד כה. עם זאת, אמירה כזו בעייתית מלכתחילה, מאחר שאם מחזה אינו טוב הוא פשוט לא טוב, ואין שום קשר לשיוכו הפוליטי או לחשיבותו בדברי ימי המדינה. "עשר דקות מהבית" הוא אחד מאותם מחזות שהצידוק היחיד שלהם הוא בעצם העלאתם (עבור אלה שמאמינים בתפישה הזו), מאחר שהרבה ערך מוסף אין לו. הוא בוסרי ומלא בסימני שאלה מנומנמים, כאלה שאינם מעוררים את הצורך בתשובה.