אחות על מלא: הסרט היפני "אחותנו הקטנה" מצליח לתפוס את החיים עצמם

אף שסרטים אסייתים מעטים זוכים להפצה בארץ, הבמאי הירוקאזו קורדה הוא אורח קבוע על מסכינו. נוסף לעבודותיו שהוקרנו בפסטיבלים, זכינו לראות באולמות המסחריים את "איש אינו יודע" שלו מ-2006 וכן את "סיפור משפחתי", שהיה כאן להיט מפתיע לפני שנתיים. עכשיו, מגיעה לאקרנים גם הדרמה החדשה פרי עטו, "אחותי הקטנה", ואף היא צפויה לזכות כאן להצלחה – מן הסיבות הנכונות והלא נכונות.

הלא נכונות, כי יש בסרט משהו פולקלוריסטי. דרך מיקום העלילה בעיירה קטנה, במרחק שעה מטוקיו; דרך הסיפור על שלוש צעירות בשנות העשרים לחייהן הנוסעות להלווית אביהן המנוכר, פוגשות שם לראשונה את אחותן המתבגרת מאם אחרת ופורשות עליה את חסותן; ודרך כל הריטואלים של החיים והמוות הנלווים לעלילה שכזו – מציג קורדה את תרבות הפרובינציה היפנית בצורה שכאילו נועדה לספק תוכן לכל אותם ערבי "הרצאה+סרט" של החברה הגיאוגרפית, ולהעניק לחובבי המסעות את ההרגשה כי זכו לטיול של שעתיים בעולם אחר, גם אם אין להם כסף למלון ולכרטיס הטיסה.

הנכונות, כי אמנם יש יצירות קולנועיות שאינן אלא פורנו של פולקלור, אבל זה לא המקרה הפעם. יש בסרט הרבה יותר מכך: הוא לא מתעניין רק בשעועית האדומה, אלא גם בדמויות שאוכלות אותה, ולא מראה רק את פריחת הדובדבן אלא גם ובעיקר את הרגשות שפורחים ונובלים יחד איתה. ברובד אחר שלו הוא מעין גלויה תיירותית בשני ממדים, אך קורדה מעמיק הרבה מעבר לזה, ובתוך כל השכבות של התסריט צפים ועולים נושאים בסדר הגודל של קבלה ונתינה, הקרבה ואחריות, לידה ופרידה.

לא חסרים כמובן סרטים שנוגעים בסוגיות הללו, אבל רבים מהם בוצעים אותן ביד גסה. "אחותנו הקטנה", לעומת זאת, מטפל בהן במקלות אכילה – בעדינות ובדייקנות. כדי לביים כך, יש להפגין סבלנות רבה, וזו נדרשת גם מן הקהל. לכן, הצפייה בדרמה לא תמיד קלה וגם לא מהנה כל הזמן. אך בסופו של דבר, מתברר כי מדובר באחת מאותן יצירות קולנועיות נדירות שאולי אתה רוצה לעזוב בשלב מסוים, אך בסופו של דבר הן לעולם לא עוזבות אותך. בזכות המיומנות של הבמאי, שליטתו באמצעי המבע הקולנועיים, חושו האסתטי וההומניות שלו, והודות לתבונה ולקסם של ארבעת השחקניות – יש בו רגעים שאי אפשר לשכוח; רגעים של התעלות קולנועית ואנושית.

אלה רגעים פשוטים למדי: אחת הצעירות מורחת לק לאחותה הקטנה, למשל. קורדה, אנשי צוותו והשחקניות שלו מציגים את המעמד הזה במידה אקזמפלרית של ריכוז, יופי ורגש, וכתוצאה מכך התחושה היא שעולם ומלואו קורם עור וגידים אל מול עינינו. זו הרגשה שחוזרת על עצמה כאן פעם אחר פעם, והתהייה איך יסתדר הסרט בלי דרמות ותפניות עליליות מתחלפת בהבנה שהוא מחפש משהו אחר – את החיים עצמם.

החיים האלה מאכזבים למדי, אמרו פעם ב"סיפור טוקיו". רוחה של הקלאסיקה הזו נוכחת בכל דרמה משפחתית תוצרת יפן, ומובן שגם פה, כך שקורדה אינו מתכחש לאותה אכזבה המובנית בחיינו. בסרטים בנאליים יותר, כניסתה של האחות הקטנה לעולמן של שלוש הצעירות היתה מאירה הכל באור חדש וחיובי. כאן, היא מניעה גם לא מעט צער והחמצה, מה שהופך את התסריט להרבה יותר אמין ושלם.

אך יחד עם זאת, אותה אחות קטנה מובילה את שלוש הדמויות האחרות להבין כי יש מה לעשות עם כל הצער הזה. השיעור הזה מחלחל אלינו, ולכן זהו מסוג הסרטים הנדירים שגורמים לצופים בהם להסתכל על דברים בצורה אחרת. כמו גיבורתיו, גם אנחנו יוצאים ממנו ברוח מרוממת, ובידיעה שלמרות הכל יש בחיים גם מתנות, ואחים קטנים הם לפעמים הגדולה שבהן.