"יומן ג'נין" מתעד את קורותיה של פלוגת מילואימניקים, שאיבדה 13 מחבריה במהלך פלישת צה"ל לג'נין באפריל האחרון, והוא צולם על ידי גל מזומן, חייל בפלוגה. כביכול מדובר במסמך תיעודי אותנטי, כשהאלמנט הדרמטי המרכזי בו הוא מותם של 13 אנשים. המתים עצמם נעדרים מן הסרט (כמו שהם נעדרים מן החיים). נוכחותם מובעת באופן עקיף, מבעד לכאב של החברים שלהם והלבטים שמלווים אותם: איך ומה לומר למשפחות, איך להמשיך בלחימה למרות הכאב ומה להכניס או להשמיט מתחקיר האירוע. בסיום הסרט רצים על המסך שמותיהם ותמונותיהם של הנופלים.
מוות הוא כמעט תמיד עניין טראגי, אבל רוב המתים לא זוכים לסרטים בערוץ 2. אם כך, למותם של 13 המילואימניקים יש משמעות מעבר לאבלו של מי שהכיר אותם. הפילטרים שדרכם עובר האבל בתהליך הפיכתו מפרטי לציבורי הוא הסיפור שמאחורי הסרט.
החיילים המבולבלים והכואבים הם לא רק אנשים: הם גם יהודים, ישראלים, דתיים, שמאלנים, ימנים וכמובן חיילים. הרגשות הפרטיים שלהם הם לא רק שלהם. שפתם שייכת בין השאר לעיתוני הערב ולעגה הצה"לית; שפה שמייצגת לפעמים תודעה מצמררת (למה לא הפעילו בולדוזר, מתלונן עמיחי, שלפני שבועיים חבק בן, "בלי לסכן חיי אדם". הלקסיקון העברי שולל אט-אט ממיליוני בני אדם את התואר הבסיסי הזה. דמם מותר בכך).
באחת הסצינות החשובות בסרט יושבים החיילים עם אלי, מפקד הפלוגה, ומתדיינים ביניהם על אופן הטיפול במשפחות השכולות. בין היתר עולות טענות מצד החיילים בנוגע לטיב ההכנה שזכו לה לפני שנכנסו לתוך התופת, ואם לא כדאי שייתנו להם לנוח קצת ולאסוף את השברים. הדיון מסתכם במילותיו של אלי, מפקד הפלוגה, שמהסה את חייליו: "אנחנו במלחמה, חבר'ה," ונראה כאילו אפילו הוא לא מאמין לעצמו כשהוא אומר את המילים השחוקות האלה. שהרי ההסברה הישראלית מנסה לשכנע אותנו ואת העולם שמה שקורה היום בישראל ובשטחים נקרא מלחמה הגדרה שאמורה להצדיק את השימוש שישראל עושה בכלי מלחמה כבדים (כל זה רק כשנוח, כמובן. מעולם לא נשמע גורם ישראלי רשמי מגדיר אנשי פת"ח או חמאס כ"חיילים").
אותה "הסברה", שמתייחסת לאירועים באופן שטחי ומגמתי, ותמיד דורשת מפקודיה חפיפה תודעתית מוחלטת (ותוך כדי מנסה להשיג מונופול על האבל והפטריוטיות הציבוריים), לא רק מדוברת מגרונם של חלק מהמשתתפים - לעתים היא העורך האחראי של הסרט.
פה ושם מתועדים בסרט קטעים עוצמתיים, שמביאים בתיווך מינימלי את הוויית החיילים. כשזה קורה אפשר ללמוד משהו על חייהם, אבל העוצמה הזו הולכת לאיבוד בין החלטות עריכה תועמלניות של יוצרי הסרט. למשל, זכותם להחליט שהסרט מתעלם לחלוטין מקורותיו של הצד השני במהלך הימים האלו, אבל אז בהחלט ניתן היה לחסוך מאיתנו תמונה בה החיילים שזה עתה התעטפו בטליתות מטאטאים את הדירה הפלסטינית שבה שהו. המוסר היהודי מאבד משהו מזוהרו במקום בו רוב הרצפות ממילא הופכות לאבק.
גם ברמה המקצועית סובל הסרט מעריכה לקויה ויש בו יותר מדי דקות מיותרות. בקלות היה אפשר לקצר אותו בחצי בלי לאבד דבר. גם אפקטים כמו צילום מעוף הציפור על רקע שירת החיילים את "משחק הדמעות" של נקמת הטרקטור לא מוסיפים לו עומק טלוויזיוני מיוחד. ובכלל, לא בטוח שהסרט עשה את המעבר ממסמך צה"לי פנימי למשהו שהוא מעניינו של כל הציבור. אבל אותו דבר נכון גם באופן כללי יותר לגבי המקום שבו אנחנו חיים.
* "יומן ג'נין" משודר בערוץ 2 ביום ראשון בשעה 21:50
בלדה לבולדוזר
6.10.2002 / 9:40