קפטן כרומו

התערוכה "Back In a Minute" כוללת שישה אלמנטים בלבד, שמעצבים ומגדירים מחדש את החלל של סדנאות האמנים: צילום של פודלים ושלט-רחוק של מזגן. דקל מתורבת שתול בתוך במה לבנה. צילום של איש עם כובע בוקרים. פוסטר קיר של ברבור. מחיצה חצי שקופה. שטיח רצפה שחור-לבן גזור על פי עיטור גיאומטרי.

אלה אלמנטים שמתייחסים הן לתרבות צריכה מזן מסוים והן לתולדות האמנות (הפודלים - ג'ף קונס; הדקל - מרסל ברודהרסט; הקאובוי - ריצ'רד פרינס; המחיצה החצי שקופה יוצרת מבט שרואה פלג גוף תחתון במדויק ופלג גוף עליון מרוח, לא בפוקוס בנוסח ריכטרי מובהק; האורנמנט קלאסי ובו בזמן מזכיר את המרות הקוד והסגנון של רוי ליכטנשטיין). גם האמנים אליהם מתייחסת התערוכה של רמי מימון הם אמני שנות השמונים ברובם, שעוסקים בתרבות צריכה. אלה השנים בהן נוסחו מחדש היחסים בין הטבעי למתורבת, בין מה שנתפש כאותנטי באופן תמים עד אז לבין מה שנערץ כסינתטי ולכן עדכני. (גם) מתוך כך הוגדרו מחדש היחסים בין האמן לצופה, ודוסקסו כיחסי יצרן-לקוח. העיסוק בפוליטיות של חללים בכלל וחללי תצוגה בפרט היה בשיאו, והדיון על מעמדה הצרכני, האביזרי, הארומטי של האמנות היה עירני במיוחד.

במקביל לביקורתיות חמורת הסבר של שנות השמונים, נוספה לשיח גם הפוליטיקה של המיניות, ויצרה (דרך הדיבור הצרכני) סוג אסתטיקה הנחשבת פתיינית. זו האסתטיקה של הסינתטי, החלקלק, המשויף ומהוקצע; אסתטיקה של ניקיון, גימור מושלם, שכלול האוחז ארוטיות עצורה. כלומר, באו הגייז וטרפו מחדש את הקלפים, טרפו מכל הבא ליד בעצם, והצליחו להיות פוליטיים ומתוקים בעת ובעונה אחת. הם לימדו אותנו שזה לא בהכרח סותר. שצרכנות זה לאו דווקא פשע שפוסט-מרקסיסטיות חייבות להדביר, אלא גם משהו שדראג-קווינס היסטריות מאוננות עליו, שמוקדי כוח היררכיים הם בסדר אם הם נראים טוב במדים, ועוד לקחים. העיקר שיהיה אסתטי.

לאור כל זה מסתבר שיותר משזו תערוכת רטרו, שנותנת כבוד לאמנים ולדיון אתי-אסתטי מסוים, זו תערוכה עם אוטופיה על אסתטיקה, עם פנטזיה על תרבות פנאי. זו פנטזיה שכוללת בתפישת הפנאי שלה גם דקדנס (איכותי, גבוה, מהול היטב, לא מתלכלך) והרבה השפעה מעיצוב. התערוכה נראית קצת כמו כפולה ממגזין אופנה לונדוני שהורחב לחלל שלם. זה חלל שנעים לפנטז איך נצטלם בו, איך נזדיין בו. כלומר - הוא מזמין את הגוף לעשות פוזות. מלא אווירה ואביזרים.