קשה להתחיל לעסוק בתחקיר פתיחת העונה של "המערכת" מבלי לגעת לרגע בנושא הרגיש של משטרת ישראל. רגיש מפני שבשלב הנוכחי ביחסי האזרחים-שוטרים במדינה, התחושות כמעט הפוכות לחלוטין מהאידיאל. במקום שהראשונים יסמכו על האחרונים בתור קו ההגנה הראשון שלהם, נראה שהשוטרים מצליחים לעורר לא פחות פחד מהאיומים שמהם הם אמורים להגן. האזרח מן השורה יכול (לפחות על הנייר) להחליף את נבחרי הציבור שלו ולבחור (שוב, לגמרי על הנייר) את המקום שבו יתגורר, אבל בשעת צרה הוא נסמך על אותו ארגון שמידת האמינות במקצועיותו ובחוש הצדק הבסיסי שלו הולכת ונחלשת. מי שמחפש עוד סיבה לאנרכיה האזרחית ו"לקיחת החוק לידיים" שמתרחשת בשבועות האחרונים ברחובות ישראל, יכול למצוא אותה בקשר הבעייתי שנוצר בין משטרה לאמון. קשר שצריך להדיר שינה מכל אחד מאותם שוטרים הגונים שמונעים מתחושת שליחות ציבורית.
סיפורו של יוסף סלמסה נוגע בכל האספקטים המבהילים שמופיעים בחברה הישראלית בשנים האחרונות. יש בו גזענות ואלימות, אוזלת יד מטרידה של רשויות ואנשים מן השורה שנותרים חסרי אונים למולה. סלמסה וחברו ישבו על ספסל בגינה ליד ביתם בזיכרון יעקב ביולי 2014, כששוטרי סיור קיבלו קריאה על חשד לפריצה למעון נעמ"ת הסמוך. שני השוטרים הגיעו לגינה וכאן הגרסאות נחלקות. חברו של סלמסה, שכנים מהבתים הסמוכים ועד ראייה שעבר במקום, טוענים כולם כי סלמסה נורה באקדח טייזר מטווח קצר עד שהתעלף, בלי שאלות וללא כל התגרות מצדו. השוטרים טוענים כי הכה את אחד מהם ולכן רוקנו עליו מחסנית שלמה של אקדח מחשמל. בעקבות התקרית נכנס סלמסה לדיכאון נפשי עמוק, ממנו החל לצאת בדיוק ארבעה חודשים לאחר מכן, כשגופתו נמצאה במחצבה הרחוקה מרחק שעה הליכה ממקום עבודתו. נסיבות הגעתו ואף יותר מכך המטרה של הגעה למקום, מהוות מסתורין אמיתי ומרחפות מעל משפחתו וחבריו.
תחקירים עיתונאיים של מקרים סבוכים ושנויים במחלוקת כמו זה של יוסף סלמסה נועדו לתכלית אחת: למצוא את ההוכחות שיובילו אל האמת שהתחקיר המשטרתי כשל להביא. השתלשלות האירועים מהמפגש עם השוטרים בגינה ועד היום בו מצא סלמסה את מותו, פורטה במספר רב של כלי תקשורת, כמו גם השאלות לגבי מותו המסתורי. תחקיר "המערכת" נפתח בשיחה עם בני המשפחה שבטוחים כי האמת נמצאת אי שם, בגיוס מומחים ובמעבר פרטני על כל פרטי האירועים. רק דבר אחד אין בתחקיר הזה: אין בו תכלית. "המערכת", שכלפיה כבר נטען בעבר כי תחקיריה נוטים לדרמטיזציה על חשבון הבאת עובדות, פשוט מגוללת סיפור מקומם, נוראי ועצוב, אבל לא מקדמת אותנו אל פתרון השאלות שקיימות בו.
אחד מהמומחים שהובאו לתוכנית הוא ניצב משה מזרחי, לשעבר חבר כנסת וראש אגף החקירות במשטרת ישראל. על מיומנותו ורמת מקצועיותו של מזרחי אין עוררין, אולם אין לנוכחותו בתחקיר דבר מלבד אמירות כלליות שמסתכמות ב"זה נראה לי חשוד" או "ההתנהלות הזאת לא נראית לי תקינה". פרטי שיחות הטלפון של סלמסה, שנמצא בכיסו בזמן מותו, מסתיימים בשעות שלפני מותו. כך גם האיכון הסלולרי של מיקומו. אנשי "המערכת" טוענים כי יש בידם הוכחות שקיים שיחות שלא תועדו במכשיר, אך הוכחות לטענות כאלו לא מוצגות. יתרה מכך, הטלפון נלקח למומחה לשחזור נתונים (שטוען כי אינו מסוגל לשחזר שיחות קודמות) ולמומחה לתקשורת ולאיכון שהסביר כי הנתונים שסיפקה המשטרה נראים חלקיים, אך לא הצליח להתחקות בעצמו אחר מיקומו של סלמסה. משתתף בנוסף הוא מומחה למז"פ שמגיע למחצבה כדי לנסות ולאמת את הנתונים בשטח עם דו"ח נתיחת המוות של סלמסה. גם הוא טוען כי נפילה מגובה שכזה אינה מתיישבת עם הנתונים שנמצאים בתחקיר, אך מסייג וטוען כי מומחים משפטיים מטעם המשטרה יוכלו להגן עליהם בפני בית משפט.
מתחקיר "המערכת" ניכר בבירור כי הטיפול של משטרת ישראל בסלמסה ובחקירת מותו היו רצופים כשלים, אך לא מובאת בו ולו ראייה חדשה אחת שנובעת מתחקיר עיתונאי נחוש ובלתי מתפשר. התוצאה היא חשיפתו של הסיפור המצמרר הזה לעוד עיניים ואוזניים שלא נחשפו אליו בעבר וגם הוכחה נוספת להצדקת התחושות של בני העדה האתיופית בישראל על אפלייה ביחס אליהם. יש מי שיאמרו שיש בכך די כדי להצדיק את עצם הסיפור, העלאת המודעות לציבור עשויה לעורר זעקה ציבורית ולהביא את המשטרה לחזור ולבחון אותו כראוי. עם זאת, במדינה כמו ישראל, שבה אירוע רודף אירוע, קשה להאמין שסיפור על צעיר אתיופי שמת בנסיבות מסתוריות יישאר במרכז השיח הציבורי לאורך זמן. בסיום התוכנית מבטיחה מיקי חיימוביץ' להמשיך ולעקוב אחרי הסיפור ולדרוש תשובות מהמשטרה. רגע, אז למה בעצם נוצרה התוכנית אם לא לספק תשובות? זאת במהותה חוסר ההבנה של התוכנית את תפקידה. אם אין ביכולתה להביא את האמת בעצמה, היא בעצם חוטאת לתפקידה.