לפני שנה וארבעה חודשים, ב-17 ביולי 2014, ניל יאנג היה אמור לנחות כאן ולעזור לנו להרגיש שאנחנו חלק מהעולם החופשי. טילים ומלחמה מנעו זאת ממנו. באוגוסט 1995, ימים שבהם באמת היה אפשר לדמיין לרגע שניצחנו למרות הכל, יאנג כן הגיע לכאן וההופעה שלו בקיסריה ביחד עם פרל ג'אם כלהקת הליווי שלו צרובה בי עמוק. אני זוכר את המוזיקה, ואני זוכר את הרוח הקרירה שיכלה לקיץ, ואני זוכר שזה הרגיש אמיתי.
זה לא היה, אבל אחת המעלות הגדולות בשירים של יאנג היא שתמיד היה בכוחם לקחת אותך הרחק מכאן, כמעט עד טורונטו, שם נולד לפני 70 שנים. אולי כל מוזיקה בעלת משמעות צריכה להיות כזאת - מבטלת זמן ומרחק - אבל יאנג, על 36 אלבומי הסולו שלו, האלבומים עם באפלו ספרינגפילד וקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, אלבומי ההופעות האדירים בפני עצמם ומאות שיריו, הוא מומחה בטרנספורטציה הזאת. יש ברוקנרול שלו ממד הזייתי: אולי זה הקול שבוקע ממנו, אולי המילים הלא תמיד קוהרנטיות שכמו שנכתבו תחת השפעה כלשהי - כלומר אני אקח את מה שהוא לקח - אולי הסולואים הארוכים מדי שלעתים הופכים שיר מצוין של 4 דקות למסע מאתגר של 10, בטוח הידיעה שאתה מקשיב למהפכן בתחומו.
אני מאוד אוהב את ניל יאנג. דמותו האניגמטית תמיד ריתקה אותי, אבל אף פעם לא באמת הצלחתי לפצח אותה, ולא סייעה לי במלאכה גם האוטוביוגרפיה שלו מ-2012, "Waging Heavy Peace: A Hippie Dream", שהיא כמו סולו גיטרה ארוך, מפוזר ומטרחן מדי. עזוב אותי מנגן המוזיקה שלך והרכבות והמכוניות והחווה, באמא שלך ניל. זה לא שאין לו סיפור חיים מרתק, יש ובגדול, מסע ארוך ומאתגר ומלא שיאים וקשיים, אבל לפעמים, כמו ביצירה שלו, אתה הולך לאיבוד. למדתי עליו הרבה יותר בריאיון האדיר הזה שעשה איתו קמרון קרואו במגזין "רולינג סטון" באוגוסט 1975, כשהוא בשיאו.
מאז תחילת הקריירה שלו ועד היום יאנג הוא אמן שהלך עם האמת שלו, הרבה לפני שההצהרה הזאת קיבלה משמעות אחרת לגמרי. הוא תמיד היה פוליטי וחברתי והומני, תמיד אמר בדיוק את מה שהוא חושב, אף פעם לא פחד ללכת ראש בראש עם האנשים החזקים בעולם, מניקסון ועד בוש, תמיד הוציא רק את המוזיקה שרצה להוציא מתי שהוא רצה, גם אם המשמעות היתה להסתבך עם חברות תקליטים, מעריצים ואנשים שבאו להופעה וקיבלו משהו אחר לגמרי ממה שציפו לו.
אבל קודם כל היו ותמיד יהיו השירים. כל כך הרבה מוזיקה יפה יאנג תרם לעולם, בעיקר בשנות השיא שלו, 1969 עד 1978. אי אפשר באמת לבחור את המיטב מתוכה, זה עניין של מצב רוח ומצב תודעתי. אם הייתי צריך לבחור אלבום אחד בלבד הייתי בוחר את "After the Gold Rush" המושלם מ-1970, אבל יאנג יותר גדול גם מהאלבום הכי גדול שלו. אז זו הרשימה שלי שנכונה לנובמבר 2015, מחוזקת בהקשרים ובקאברים. יש מי שיגידו ש-15 הקטעים האלה מרכיבים סטליסט מפוקפק. לא אתווכח איתם. הרי אני רק חולם והרשימה הזאת היא רק חלום.
"Everybody Knows This is Nowhere"
שיר הנושא מתוך האלבום הסולו השני של יאנג, שיצא ב-1969 ולא רק שהוא די מושלם בפני עצמו, הוא גם הציג לעולם את הלהקה שליוותה את יאנג לאורך רוב הקריירה שלו, קרייזי הורס.
והנה הגרסה של רד הוט צ'ילי פפרז:
"Cowgirl In The Sand"
כאמור אני לא חובב של שירים ממש ארוכים, אבל לא במקרה של השיר הזה, שלקוח מאותו אלבום. האם יאנג שר על בחורה אמיתית? דימיונית? אולי בכלל על עצמו והמעבר לקליפורניה? אולי על הקריירה החדשה שלו אחרי הפרידה מלהקת באפלו ספרינגפילד? האם זה משנה?
בילט טו ספיל האדירים בטח שאלו את עצמם למה להסתפק ב-10 דקות כשאפשר לעשות ג'אם של 27 דקות?
"Helpless"
בהתחלה היתה באפלו ספרינגפילד המצליחה, אבל יאנג וסטיבן סטילס לא באמת הסתדרו. יאנג הוציא סולו ראשון, סטילס הקים את קרוסבי, סטילס ונאש. ב-1969 יאנג הצטרף לשלישיה, שצירפה את שמו לשם ההרכב, וב-1970 הם הוציאו את "Deja Vu" המצליח אף הוא, שכלל בין השאר את הקטע הזה. אבל זה שוב לא באמת עבד ויאנג המשיך לקריירת סולו היסטורית, כשמדי פעם הוא מתאחד עם חבריו להופעות וניסיונות פיוס. אלבומם השני כרביעיה יצא רק ב-1988.
הביצוע הכי מפורסם של השיר הוא מתוך "The Last Waltz", מופע הפרידה עמוס הכוכבים (דילן, ג'וני מיטשל, אריק קלפטון, ואן מוריסון, רינגו סטאר ועוד ועוד) של להקת דה באנד שהתקיים בנובמבר 1978, ותועד בסרט הדוקומנטרי של מרטין סקורסזה. גם יאנג בא לעשות כבוד וביצע את "Helpless" בצורה נאה כשגוש קוקאין תקוע באפו, מה שהכריח את יוצרי הסרט לטפל במצב בחדר העריכה כדי להעלים אותו.
את הקאבר של ניק קייב כולם מכירים, הנה ארקייד פייר ויאנג עושים את זה:
"After the Goldrush"
אני חושב שעם אקדח לרקה זה השיר של יאנג שאני הכי אוהב והכי עושה לי את זה גם בפעם האלף. אני לא בטוח שהוא עצמו באמת יודע על מה הוא כתב כאן, למרות שהוא ניסה להסביר, אבל בטוח שזה היה בן זונה של חומר. "היתה להקה שניגנה בתוך הראש שלי, ורציתי להתמסטל". צודק. שיר מושלם מאלבום מושלם, שיצא ב-1970.
והנה טום יורק עושה את שלו:
"Southern Man"
אולי השיר הכי טעון של יאנג, גם מתוך "After the Goldrush", שיוצא נגד הגזענות בדרום של ארצות הברית, והקדים עוד שיר ביקורתי שלו נגד הדרום, "Alabama", שמופיע באלבום "Harvest". שני אלה יחד הדליקו את רוני ואן זאנט, הסולן של להקת לינרד סקינארד, שכתב בתגובה את הלהיט שלהם "Sweet Home Alabama", שכולל את המילים: "אז שמעתי את מר יאנג שר עליה / אז שמעתי את ניל יורד עליה / ובכן, אני מקווה שניל יאנג תמיד יזכור / איש דרומי בין כה לא צריך אותו בסביבה".
לאורך השנים הלהבות שככו: השניים נהיו חברים, יאנג אמר שאולי הוא הגזים עם המילים המכלילות, ואן זאנט אמר שהוא מעריץ את יאנג וגם הצטלם עם חולצה של יאנג על עטיפת האלבום האחרון של סקינארד. והכי כיף: יאנג כתב בשבילם ונתן להם את "Powderfinger", אבל בסוף הקליט אותו בעצמו. ואן זאנט עצמו נהרג בתאונת מטוס מחרידה עם עוד שניים מחברי הלהקה באוקטובר 1977.
הנה השיר של יאנג, התגובה של סקינארד, וגם השיר האדיר של דרייב ביי טראקרז שמספר את הסיפור כולו.
"Old Man"
ב-1970 קנה יאנג חווה ענקית בצפון קליפורניה תמורת 350,000 דולר וקרא לה "Broken Arrow". הוא גר שם עד היום. את השיר הזה, מתוך "Harvest" הקלאסי שיצא ב-1972, הוא כתב על מי שבאותו זמן טיפל בשטח, אחד לואיס אווילה, שלא הבין איך להיפי הצעיר הזה יש כסף לקנות את המקום.
והנה הביצוע של יאנג ושל ג'ימי פאלון בתור ניל יאנג:
"The Needle and the Damage Done"
קינתו של יאנג על זוועות ההרואין הופיעה גם היא ב-"Harvest", אבל בגרסה שהוקלטה בהופעה חיה כבר ב-1971 ויאנג החליט שלא לזקק בגרסת האולפן. בשיר הזה הוא חזה את העתיד הלא רחוק שבו יפסידו שניים מחבריו בקרב נגד הסם: הגיטריסט של קרייזי הורס דני וויטן והרואודי שלו ברוס ברי. המוות שלהם יוביל לאלבום הכי עצוב שלו, "Tonight's the Night" מ-1975.
והנה אדי ודר, חבר של ניל, עם הגרסה שלו:
"Heart of Gold"
עוד אחד מ-"Harvest" ומה שהפך ללהיט הכי גדול של יאנג ואותו לסופרסטאר ענק. לפעמים הוא נמאס, לפעמים לא, אבל אי אפשר לחגוג לאיש יומולדת 70 בלעדיו, בטח אחרי שבוב דילן סיפר שאז, ב-1972, הוא ממש שנא שהשיר הזה נוגן ברדיו. "זה אני", שיחזר שהוא היה אומר לעצמו, "ואם זה נשמע כמוני, אז זה כבר צריך להיות אני". יאנג עצמו לא אהב את הפופולריות העצומה שנפלה עליו ועשה לא מעט כדי לפגוע בה באלבומיו העתידיים.
וגם ג'וני קאש טיפל בקלאסיקה הזאת בדרכו המיוחדת, ואפילו הביא את ג'ון פרושיאנטה כדי להפוך את הביצוע למושלם כמעט כמו המקור.
"Don't Be Denied"
אולי השיר הכי אוטוביוגרפי של יאנג, מתוך אלבום ההופעה הראשון שלו, "Time Fades Away" מ-1973. כל חייו פרוסים כאן, כולל הגירושים של הוריו, המכות בבית ספר, הלהקה הראשונה שלו והמעבר לקליפורניה.
ותפנו שעה לסרט הדוקומנטרי על יאנג, שקיבל את אותו השם:
"Stringman"
ב-2007 הוציא יאנג את האלבום "Chrome Dreams II". החלק הראשון של האלבום הזה אמור היה לצאת ב-1977, נגנז והפך למיתולוגיה, וכלל גם את בלדת הפסנתר היפהפיה הזאת, שיאנג כמעט ולא ביצע לייב אף פעם אבל צצה לפתע באנפלאגד שלו מ-1993.
"Powderfinger"
רגע, אולי זה השיר של יאנג שאני הכי אוהב. גם הוא מת עליו, כי הוא ניגן אותו כבר 754 עד היום בהופעות (המקום השלישי אחרי "Cinnamon Girl" שנפקד מהרשימה שלי ו-"Heart of Gold"). האם הוא שיר אנטי מלחמתי? כנראה לא, יותר סיפור באווירת "בלש אמיתי" על משפחה של פשעים קטנים, מבריחי אלכוהול וכו', שגרה איפשהו בהרים ונקלעת לעימות עם רשויות החוק אחרי שהיא כבר מצולקת מלא מעט טרגדיות. הבן בן ה-22 נותר להתמודד לבד עם הסיטואציה, ומביא עליו את סופו שלו. "פשוט תחשבו עלי בתור מישהו שלא הצלחתם להבין, שהתפוגג כל כך צעיר, עם כל כך הרבה שעדיין לא הגשים / תזכירו אותי לאהובה שלי, אני יודע שאתגעגע אליה". מוטיב ה"מתפוגג" מופיע כמובן גם ב-"My My, Hey Hey" עם "עדיף להישרף מאשר להתפוגג". הנה הוא מתוך "Rust Never Sleeps" המצוין מ-1979.
"Unknown Legend"
ניל יאנג כתב שירי אהבה רבים ויפהפיים, ואולי היפה שבהם הוא זה שמוקדש למי שבזמן כתיבת השיר, אי שם בתחילת שנות התשעים לכבוד האלבום "Harvest Moon", היתה עדיין אשתו: פגי. ככה זה נשמע כשגבר מעריץ את האשה שלו: הוא קורא לה "אגדה" ומספר את סיפורה כדי שייחקק בנצח. פגי וניל היו אחד מהזוגות היציבים של הרוקנרול, אבל גם זה נגמר, וב-2014, כשבאמתחתם שני ילדים ושיתוף פעולה מוזיקלי, השניים התגרשו אחרי 36 שנות נישואים. יאנג הוא כיום בן זוגה של השחקנית דריל האנה. ספלאש.
והנה קאבר נאה של איש טי וי און דה רדיו טונדה אדבימפה:
"I'm The Ocean"
השיר האהוב עלי מתוך "Mirror Ball", האלבום של יאנג עם פרל ג'אם בתפקיד קרייזי הורס, שבזכותו הוא הגיע לישראל ב-1995. "אנשים בגילי לא עושים את הדברים שאני עושה, הם הולכים לאנשהו בזמן שאני בורח איתך". שבע דקות אמנם, מעט רפטטיביות, אבל עוצמתיות.
הנה הם בהופעה באוסטריה כמה ימים אחרי קיסריה:
"Goin' Home"
ב-2002 הוציא יאנג את האלבום ה-25 שלו, "Are you Passionate?", שהתגלה כאלבום מיותר, אבל בלבו מכבב השיר הענק הזה, שהזכיר את ימיו הגדולים בשנות השבעים.
"Rockin' in the Free World"
קלישאה? נדוש? לא מן הנמנע. אבל עדיין זה השיר שגם הכי מזקק את כל הווייתו של יאנג וגם הכי מתאים לסגור את הרשימה הזאת בעת הנוכחית. הוא פותח את האלבום ה-18 שלו, "Freedom", שיצא ב-1989, עם הגרסה האקוסטית שלו, וסוגר אותו עם גרסתו החשמלית. זו מורשתו של יאנג וצוואתו. ונאמר אמן.