למרות שנראה כאילו כבר נאמר עליו הכל, קשה שלא להבין את האובססיה של האנושות, יוצרים וצרכני תרבות כאחד, להמשיך ולחפור בחידת סטיב ג'ובס. לכאורה יש בסיפור הזה הכל: עלייה מטאורית, התרסקות מחרידה ונסיקה חזרה בלתי נתפשת עד למעמד של גאון הדור. יש כאן חזון ואמונה ומאבק במחלה קשה וחוש אסתטי נדיר, גם אגו עצום ואפס ביחסי אנוש והרבה מאוד חברים וקרובים שנותרו פגועים לאורך הדרך. ובכל זאת, אף אחד מהספרים והסרטים שיצאו בשנים לאחר מותו של ג'ובס לא הצליחו ללכוד את דמותו ופועלו של האיש כמו ש"הרשת החברתית" עשתה זאת עם מארק צוקרברג. כן, זאת היתה הפעם הראשונה שההשוואה הכל כך ברורה הזאת הופיע בביקורת הזאת, והיא כמובן לא תהיה האחרונה.
"סטיב ג'ובס" מבוסס על הביוגרפיה המצליחה באותו שם מאת וולטר אייזקסון, שהחל בכתיבתה ב-2009 אחרי היוודע דבר מחלת של ג'ובס. אהרון סורקין ("הרשת החברתית", "מאניבול", "הבית הלבן"), מהכותבים המוערכים בהוליווד, שאב השראה מחלקים מתוך הספר של אייזקסון, וכמו במקרה של "הרשת החברתית" הפך את ההשראה הזו לתסריט שיתמקד בתקופה קריטית ספציפית. במקרה של "סטיב ג'ובס" מדובר בשלוש כאלו: 1984, מסיבת העיתונאים בה הכריז ג'ובס על השקת ה"מקינטוש"; 1988, מסיבת העיתונאים בה הציג ג'ובס את מחשב "הקופסה השחורה" של חברת NeXT לאחר שנזרק מאפל, ו-1998, מסיבת העיתונאים שחשפה לעולם את האיימק ומיצבה את ג'ובס כגורו של העידן הטכנולוגי.
אהרון סורקין הוא חסיד של בחינת קרביים. הקו המקשר בין כל הפרויקטים אותם הוביל בקולנוע ובטלוויזיה הוא העיסוק האינטנסיבי באחורי הקלעים - בחברת חדשות, בחדרי החדרים של הבית הלבן או בחדר ההלבשה של קבוצת בייסבול. במקומות האלה נמצאת הדרמה האנושית הדרושה כדי לייצר את הקרבות המילוליים החדים והמלוטשים שהפכו לסימן ההיכר שלו. "סטיב ג'ובס" ממשיך את הקו הזה כאשר בכל אחת משלוש המערכות שלו אנחנו מוזמנים לטעום מהמתרחש מתחת לפני השטח, חצי שעה לפני שג'ובס (מייקל פסבנדר) צועד לבמה לקראת עוד פרזנטציה טיפוסית. כאן אנחנו נחשפים לאובססיה הקיצונית של ג'ובס לפרפקציוניזם (המקינטוש חייב לומר "שלום", שלטי היציאה חייבים להיות כבויים, זוויות העיצוב מוכרחות להיות מושלמות), לפולחן האישיות שיצר לעצמו, ליחסיו המעורערים עם חברו הטוב והמוח הטכני מאחורי מוצרי אפל, סטיב ווזניאק (סת' רוגן) ועם מנכ"ל אפל ג'ון סקאלי, שהפך ממנטור ודמות אב לאיש שגרם לסילוקו מהחברה. ג'ובס של סורקין הוא יותר מהכל איש לא נעים, לא מתפשר ולא מפרגן. הכי רחוק מפולחן הגאונות שממנו נהנה מייסד אפל מאז תור הזהב של האייפד.
מעל כל הקונפליקטים הטכניים והאישיים עם אנשי החברה, הגורם המקשר בין שלוש התקופות הוא מערכת היחסים של ג'ובס עם חברתו לשעבר, כריסאן ברנן, ובתו ליסה, שאליה התכחש במשך שנים. הקרע הזה שאותו נשא ג'ובס במשך כל השנים הוא, על פי הסרט, המקור ליחסיו המעורערים עם הסובבים אותו. הצד האישי והצד הטכני-עיצובי מתערבבים בחזונו של סורקין. כך, למשל, הסירוב של ג'ובס להכיר בהישגיו של סטיב ווזניאק ולחלוק לו קרדיט מעל הבמה מתקשר לקרירות שאותה הפגין כלפי בתו. הסירוב הזה להכיר בפגם המרכזי בחייו נרמז גם ככזה שקשור לסרבנות שלו להכיר בכישלונותיו המקצועיים בתחילת דרכו.
לא בכדי עדיין לא הוזכר עד כה את הבמאי, דני בויל. במקור "סטיב ג'ובס" אמור היה להיות סרט של אולפני סוני בבימויו של דיוויד פינצ'ר ובכיכובו של כריסטיאן בייל. אלא שאז חילוקי דעות על שכרו של הבמאי והסמכויות שדרש הובילו לפיצוץ. הסרט עבר לידי יוניברסל שהציבו בכיסא הבמאי את בויל ובתפקיד הראשי את פסבנדר. פינצ'ר, כפי שהוכח ב"הרשת החברתית", הוא הקונטרה הבימאית הטובה ביותר לסורקין. גם בסרט מ-2010 ג'יגל סורקין בין תקופות זמן שונות, מאבקים משפטיים ומושגים טכניים, אבל פינצ'ר ידע להפוך את העולם הטכנולוגי הזה למסעיר, לצבוע כל אחת מהדמויות בגוון הנכון, ללכוד את האפלוליות הייחודית לה ולבדל אותה מהיתר כשהיא מתחבטת עם עולם הערכים שלה. כולן יחד השתלבו עם הפסקול נפלא ועיצוב סצנות מוקפד, שהעניקו לכל אחד מהאירועים המתוארים בסרט אווירה מתאימה. הדמויות של סורקין דיברו ופעלו בתוך פלטפורמה שנבנתה להתאים במדויק למאפייניהן, בין אם מדובר ביזם נובוריש במועדון לילה רועש או בסצנת חתירה סוערת שמתאימה לאופיים של תאומים שרוצים לכבוש את העולם.
בויל, בניגוד לפינצ'ר, פשוט השליך את כל יהבו על התסריט של סורקין והצילום (הנהדר) של אלווין קוצ'נר, וזז לאחור. התוצאה היא ש"סטיב ג'ובס" דומה הרבה יותר להצגה מאשר לסרט שעושה שימוש בכלים הוויזואליים העומדים לרשותו כדי להציג לנו מה באמת קורה. הסרט כולו הוא אוסף של שיחות בין 5-6 אנשים שמתקבצים בכל פעם מחדש כדי לדבר על מה שהיה, כל זאת מבלי שראינו את הדברים עליהם הם מדברים. הכניסות והיציאות לחדרו של ג'ובס נראות מסודרות מדי, כאילו כל אחד מהדוברים מחכה לתורו כדי להתעמת איתו. העובדה שמרבית הקונפליקטים נוגעים לנושאים כמו דגמי מחשב, מאפייני חומרה וגודל זיכרון, הנערכים כולם באותו חדר, מייצרת תחושת סטטיות. המצלמה של קוצ'נר אמנם נעה עם הדמויות פנימה והחוצה מהחדרים, סובבת אותם כשהם משוחחים, אבל אין בתנועה הזאת מספיק כדי להתאים את הדרמה שבמילים למה שנראה על המסך. ג'ובס גם מתואר כדמות עגולה כל כך לעומת יתר הדמויות, שנמצאות שם בעיקר כעזר כנגדו ומאופיינות בשטחיות, עד שאין באמת יחסי כוחות שקולים בין הגיבור לבין אף אחד מהם. על אף שהסרט כולו נופל וקם על שני צדדים שמתווכחים בכל רגע נתון, ג'ובס תמיד מנצח, גם כשהוא מפסיד.
אין בדברים האלה לקבוע ש"סטיב ג'ובס" הוא סרט רע. למעשה הוא לחלוטין לא. אף כותב אחר בהוליווד לא מסוגל להחזיק סיפור עם שעתיים של דיבורים כמעט בלתי פוסקים כמו סורקין. אם אתם נמנים על מעריציו צפוי לכם תענוג של ממש, אבל הקסם הזה יכול לעבוד גם אם אתם נתקלים בו לראשונה. לדיאלוגים של סורקין יש קצב ומוזיקה משל עצמם, הם למעשה משמשים כפסקול שני (ולאור העובדה שהפסקול כאן כל כך חלש, אולי אפילו ראשון). הוא חושף כאן דמות הרבה פחות אידיאליסטית מזו שהתקבעה מאז מותו של ג'ובס, דמות עם שריטות עמוקות שהותירו עליה משקעי עבר וצדדים סימפטיים הרבה פחות של אופיו. מייקל פסבנדר נהדר בתפקיד ג'ובס, ועל אף חוסר הדמיון הפיזי ביניהם, הוא מצליח לצלול נהדר אל דמותו המורכבת ולהתחבר לתסביך האישיותי שגרם לו להתייחס לעצמו כיוליוס קיסר.
עם במאי אחר, דומיננטי יותר מבויל, "סטיב ג'ובס" יכול היה להפוך ליצירה חזקה הרבה יותר. כזאת שמשלבת בין כוחה של מילה לכוחה של תמונה ולא מסתפקת רק בניוד הדמויות פנימה והחוצה לפי התור. מה שנותרנו איתו בסופו של דבר הוא מחזה מצולם. טוב, מעניין ושנון, אבל עדיין רק מחזה מצולם.