הסאדיסטים

1.
ידיעה קטנה שנתפרסמה ב – 2.10 במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ" לכדה את עיניי. "לא נמצאו זוכים בתחרות התסריט הקצר" היא הכותרת. עולה כי בית הספר "סם שפיגל" לטלוויזיה ולקולנוע ומוסף "הארץ" לא הצליחו למצוא ולו תסריט אחד ראוי לשאת בתואר "זוכה". תסריט אחד נמצא, עם זאת, ראוי ל"ציון לשבח" מטעם חבר השופטים המכובד. חבר השופטים כלל את דב אלבוים, ניר ברגמן, איתן ענר, אמיר בן-דוד, רונית ויס-ברקוביץ ורנן שור וקיבל את החלטתו בהסתמך על עיון מלומד ב–130 תסריטים בסך הכל.

ומדוע לכדה ידיעה זו את עיניי? מכיוון שבימי בחרותי הוזמנתי להימנות על חבר שופטים מכובד לא פחות לצורך מציאת זוכה בתחרות שנתקיימה בהונגריה, ומטרתה למצוא חמישה משוררים צעירים העושים את צעדיהם הראשונים בעולם זה של חריזה ואפיפורות, ואשר יהיו זכאים להחזיק בתואר המכובד "הזוכים בפרס ע"ש שאנדור אילאיי". המשתתפים בתחרות נתבקשו להציג חמישה שירים בסגנונות שונים תחת הנושא "יפי הדנובה" או "הדר הדנובה". על כל פנים, היה עליהם לשיר את שבחיו של הנהר המפואר.

לא אכחד את האמת מפניכם – ההזדמנות לשבת לצידם של שלושה עמיתים כה מכובדים קרצה לי. יותר מכך: די היה רק בה כדי להביאני לכדי תשובה חיובית. ג'יימס בלייק האנגלי (נצר שלישי למשפחת בלייק, שהוציאה בין השאר את רוברט וויליאם בלייק), צ'רני אילאיי, (מחשובי המשוררים ההונגרים החיים ופוטוריסט נחשב), והכתר על ראשה של ועידת השיפוט, כמו גם יושבת הראש שלו - ראש המכון ללימודים קלאסיים באוניברסיטת בודפשט בשעתה, פרופ' מיקא טובאש, שגם יזמה את הפניה לעבדכם לשבת על המדוכה. דרכנו נצטלבו שנתיים קודם לכן בכנס בנושא מקורותיה הלאטיניים של הלשון ההונגרית. פרופ' טובאש השתתפה בסמינר שניהלתי באותו אירוע וככל הנראה זכרה אותי לטוב. מכל מקום, להזמנתה היה משקל רב בעיניי ולמרות כן, ובהתאמה עם הסיבות שאמנה לפניכם, נאלצתי לדחות את ההזמנה, שבצידה יוקרה רבה, גם אם בלב נכמר.

ראשית, יש לסבר את אפרכסת האוזן ולהביא לידיעה כי מיום בו החלו בני האדם להתגודד בשבטים ובקבוצות – כלומר, משחר הבריאה – היוו התחרויות חלק לא מבוטל מתרבותם והתנהלותם. תחרויות על לב בן המין השני – המוכרות כמשחקי חיזור; תחרויות על אזורי מחיה, שהתפתחו בהמשך לסכסוכים שהתגלגלו במועדם למלחמות; תחרויות על סדר פנימי בהירארכיה – המדובר, כמובן, בראשיתה של הפוליטיקה; תחרויות על ליבו של ההמון – פופולאריות היתה מאז ומעולם חביבה על בני המין האנושי; תחרויות על שם טוב, ממון, חברה וקרבה, טיבו וסוגו של הקניין וכן הלאה. אולם תחרויות בתחום האמנות הן גלגול מאוחר, באופן יחסי, של מושג המאבק.

2.

כאן, בניתור נחשוני, יש לדלג אל העבר הקרוב ואל המקרה הפרטי של עבדכם, כמו גם למקרה שאוזכר במוסף "גלריה" של "הארץ" בשבוע שעבר. תחילה ועיקר, אני מתנגד לכל סוג של תחרות. ביסוד ההתחרות עומד עקרון אי השוויוניות, המסתיר מאחוריו איזו כמיהה (לא כמוסה) להשביח את הגזע, לזקקו ולדלות ממנו את המובחר שבמובחר. כל בני האדם נושאים בתכונות מובחרות ואינני מוצא כל צורך להעמידם להתמודדות זה מול זה, על מנת לקבוע מי מהם מעולה יותר בתכונותיו הנבדלות, אשר לרוב נבחרות באופן אקראי ושרירותי. מה פירוש הניסיון למצוא את "התסריט הטוב ביותר"? כלום יש בנמצא תסריט שכזה בין מאה ושלושים תסריטים (ובקרב הרבה יותר שלא נשלחו לתחרות), והאם אין בעצם זכייתו כדי להעיד על חולשתם של התסריטים האחרים, שלא זכו, אלף מונים יותר מאשר עליו. רוצה לומר: זוכה אחד, בעצם זכייתו, הופך את כל המתמודדים האחרים למפסידים, ומה טעם בכל התנהלות כאשר כה רבים יוצאים ממנה נפסדים?

שנית, וחשוב באותה מידה, כיצד ניתן להעריך אמנות? כיצד ניתן לאומדה ולמדדה? ניסיון להדביק "תו תקן" על יצירת אמנות מרוקן אותה מכל נכסיה והופכה לא רק לשותפה להתנהלות בלתי רוחנית ואמנותית במופגן, אלא גם מחסל את זכות עמידתה בפני ההיסטוריה, אשר – כזכור – נוטה להתאים את טעמה האמנותי לרוח התקופה. יתרה מכך: יסודותיה של יצירת אמנות – כל יצירת אמנות! – רעועים כאותו מגדל שרגליו נטועות באוויר. אמנות של ממש – להבדיל מטקסטים נמלצים שתכליתם תשואה כלכלית או טובות הנאה פוליטיות או חברתיות (המכתימים את שעתנו זו בהיסטוריה) – עומדת לגופה, בפני עצמה, ובמובהק – נבדלת מכל יצירת אמנות שנוצרה ושתיווצר מאז ומעולם ולימים לבוא. אי לכך, מושגים כגון "איכות" ואף "כמות" מתרוקנים מכל משמעות, שכן כל יצירת אמנות היא אינסוף בלתי מפורש ואיגוד 130 מהן להתחרות זו בזו, כמוה כמו איגוד 1300 או 1.3, בשני המקרים, המספר הוא כה יחסי וכה בלתי מוחלט, עד כי הוא מאבד ממשמעותו המתמטית. תחרות בה אין כל ערך למספר המתמודדים אינה יכולה להתקיים מלכתחילה.

שלוש – ואולי חשוב מכל – יש להפנות אצבע מאשימה לעברם של שופטים ישראליים בתחרויות מעין אלו מן העבר ולהצביע על הסגנון הרע והטעם המר בו הם נוטים למסור את החלטותיהם לציבור המתמודדים. זכורה לרע – ובאופן מתמשך, עד שהדבר הפך למסורת, ואולי הלצה פנימית עקבית של חברי השופטים המתחלפים בתחרות ז? – "תחרות הסיפור הקצר" של עיתון "הארץ". תחרות זו, ידוע לכל, הפכה למד ולמחוגה על פיה מודדים עצמם כותבים צעירים בארץ. אחת לשנה מזמין העיתון המכובד את קוראיו – ואחרים, כמובן – לקנות את ליבם של שלושה שופטים מתחלפים, ולשכנעם כי סיפורם לא זה בלבד שעומד באמות המידה המחמירות של המערכת, כי אם גם מתנשא ראש וכתפיים מעל לאחרים.

יושב אותו פרח סופרים בחדרו, עמל ושוקד, מדפיס ומצלם בשלושה עותקים (כנדרש), ממתין דרוך ומתוח לרגע ההכרעה, אשר נקבעה לגיליון ערב פסח של היומון הנחשב. ערב ליל הסדר יושב הסופר הצעיר בחדרו וממתין לגזירת אנשי הרוח המכובדים. והנה, כעניין שבשגרה, מקפידים השופטים מדי שנה לקלס ולגדף את המתמודדים, לקונן על השעמום הרב שהסבה להם קריאת מרביתם המוחלטת של היצירות ויש כאלה אשר מגדילים לעשות ומקוננים כי אם היה הדבר תלוי בהם, לא היה נמצא