דורון מירן - "יחאלאולאווו" (3:31)
בראש רשימת רגעי השיא בחייו של דורון מירן - בפער ניכר מ"ילדונת", "נשבע לך לא בוגד", הליהוק ל"האח הגדול" וההשתתפות ב"גוללסטאר" - נמצא, כך נדמה, הרגע שבו הבחין לראשונה בתופעה הפונטית המרהיבה של מילה שאומרים אותה פעמיים ברצף. לא ברור מתי בדיוק זה קרה, אבל כן ברור שהרושם שהמאורע הותיר בו היה עז: לבתו הבכורה הוא קרא מירן (כלומר, מירן-מירן), לבנו השני הוא קרא בן (כלומר, בן-בן) והמילה המזוהה ביותר עם צלמו, דמותו ומורשתו היא, ללא ספק, "יחאלאולאו".
קצת מוזר שרק עכשיו, בגיל 52, מירן מקדיש לה שיר. מוזר אף יותר שאפילו עכשיו, בגיל 52, אין לו עברית מספיק טובה כדי לעלות, סוף סוף, לכיתה ג' ("יחאלאולאו זה מהלב / יחאלאולאו אותכם אוהב", כך במקור). בכלל, נראה שמאז שהוא גילה את הקונץ הזה של חיבור המילים, הוא לא ממש השקיע בעניין של התקדמות בחיים. בהתחשב בעיבוד, בהגשה ובאווירת הסתלבט של "יחאלאולאווו", אפשר למקם את הנקודה שבה קפאה תודעתו של מירן בשנות השמונים המאוחרות.
"יחלאולאווו" נשמע כמו משהו שנשלף ממעמקי המגירה הנידחת שבה מאופסנים דברים חסרי הגדרה, הגיון ואיי.קיו כמו "בום בום, מבטיחים בולו בולו" (הישאם מסלחה), "רות רות רות אוכלת רק פתות" (ג'קי מקייטן) ו"טרטע טרטע טרטנטע" (אתניקס). זה לא נאמר לרעתו, אגב. הרטרו המעוך הזה, על שלל מגרעותיו, הרבה יותר מהנה ומשמח מלהיטי הסתלבט הנוכחיים של עומר אדם וליאור נרקיס, שמעוררים בעיקר פחד ובהלה.
הפזמון קליט וטוב, הדרבוקה מסחררת, הסליזיות היא חלק מהעניין ו"יחלאולאו" ("איזה כיף", בערבית) היא מילה מוצלחת ביותר. היה איתי ביסודי איזה ילד ששם המשפחה שלו היה חלאווי וכל פעם שהוא שם גול, כל השכבה הייתה קופצת עליו וצועקת "יחלאולאולאו יחלאולאולאו, יחלאולאולאולאולאולאואו". זה היה מאוד מרשים.
(שלושה כוכבים).
קובי אוז - "היא תבוא" (3:44)
בדרך כלל די קשה לסבול את ההתעקשות של קובי אוז לשיר במבטא מזרחי, אבל הפעם זה אפשרי. הפעם, המבטא המאולץ והמוגזם הזה הוא לב האמירה של אוז בקאבר המצוין שלו לקלאסיקה האריק איינשטיינית "היא תבוא". בראי האירועים האחרונים בין יהודים לערבים, המלאכותיות שמאפיינת את היצירה של קובי אוז מהווה מעין סמל אמנותי: היא מבטאת את העובדה שהצורך בשפה משותפת חשוב יותר, לפחות באזורנו, מאותנטיות.
לא תמיד נעים לומר את האמת, אבל לפעמים אין ברירה: עד שקובי אוז הגיע והחדיר רוח חדשה - צנועה, לבבית, דו-לאומית ובעיקר מזרחית - השיר היפה הזה, שכבר הופיע ביוטיוב לפני כמה חודשים, קצת, איך אומרים, יצא מכל החורים. מרוב השמעות ברדיו, מוחו של הישראלי הממוצע כבר מפרש את השיר הזה בתור רעש רקע סטטי, בדומה לצרצורי צרצר, טרטורי מקרר וערסים באילת.
לכאורה, קאבר נוסף לשיר של אריק איינשטיין זה דבר יותר מיותר מלשלוח הזמנה לחברות ב"לינקדין". בפועל, קובי אוז מצליח, בדרכו הייחודית, להבעיר שוב את האח שסביבה אנחנו יושבים בשיר הזה, לחדש את תוקף הטקסט הנאיבי של יענק'לה רוטבליט ותוך כדי זה גם לכבד את הלחן המשוחרר של מיקי גבריאלוב. בנוסף לכך, הוא גם משנה, בעזרת העיבוד האוריינטלי והחם, את זהות הדובר בשיר: בגרסה של אוז, לא רק אנחנו, עם ישראל, חולמים "על יונה קטנה עיקשת / החותרת אל החוף / עם עלה הזית הרטוב". גם החבר'ה מהצד השני חולמים על זה. קו קו קו, בואי כבר.
(ארבעה כוכבים)
חיים איפרגן - "שקית של מתוקים" (3:41)
אפשר להעריך את הרצון של חיים איפרגן - זמר נשמה לא רע, עם קול חודרני וסדוק מעט - לכתוב ולהלחין את שיריו בעצמו, כמו שעושים הגדולים, אבל אולי מוטב להסתפק בכך ולא לעודד אותו להמשיך עם זה. ב"שקית של מתוקים" יש, למשל, מסטיק לעוס בצורת מילים ("הייתי קונה לך שקית של מתוקים / אני זוכר את אוהבת, היינו מתנשקים / עכשיו עמוק בתוך הבטן שקים של כאבים") ושוקולד פרווה ישן, עם פרווה לבנה למעלה, בצורת לחן.
הקול חזק ומיוחד, העיבוד אלגנטי ומעניין, אבל עושה רושם שבניסיון ללכוד את תשומת לבה של הבחורה שעזבה אותו ("שואלים אותי עליך / אני אני חי בלעדיך / חצי חיוך אני נראה חזק"), איפרגן השקיע כאן בעיקר בשקית ופחות במתוקים. בדומה ל"קופנגן", להיטו המקרחן של עלם החן, גם השיר הזה נשמע כמו קרמבו עם אוויר במקום קרם. גם לקיומו אין סיבה. אולי גם לקיומנו. נסתרות הן דרכי עולם. לא נורא, העיקר הבריאות.
(כוכב וחצי)
מורן כרמל - "זוג נדיר" (4:05)
והנה, גם מורן כרמל הזכה, המתוקה והצוברת ותק בז'אנר מבלי להקים קול צעקה, היא סינגר-סונגרייטרית בימינו. להבדיל מחיים איפרגן, היא אפילו עושה את זה, לפחות כאן, די טוב: יש נרטיב מעניין שהולך ומתפתח (ניסיון להציל זוגיות שנקלעה למשבר), יש מתח וסקרנות בבית, יש להב ולהבה בפזמון, יש סלסולונים קטנטנים ונעימים בנקודות מדויקות וההגשה הטבעית והכנה מספקת הרבה סיבות להאמין לכל זה.
למעשה, המקרה של כרמל הפוך מזה של איפרגן: חומרי הגלם שלו דווקא מוצלחים, אבל השקית רעועה. שי אלחדד ואסף סגל, שעיבדו מוזיקלית את השיר במשותף (וככל הנשמע, לא ממש הסתדרו יחד) הוציאו תחת ידיהם שיר שלא מצליח להחליט אם הוא בלדה של רוק אצטדיונים או כזאת שמתאימה לסוף הלילה בטברנה. הלב מאוד רוצה ללכת בעקבות הקול האנושי, הטקסט הריאליסטי והלחן הסוחף, אבל העיבוד המבולבל והמטולא מקשה עליו מאוד להיכנס לשם - כלומר, ללבה של כרמל. אם בכל זאת תצליחו, שלחו לי תמונות משם. זה נשמע כמו מקום יפה.
(שלושה כוכבים וחצי)