נבואת זעם: "חוות החיות" משרטטת תמונה מבהילה של המציאות הישראלית

ספרו הקלאסי של ג'ורג' אורוול ראה אמנם אור לפני קום המדינה, אך העיבוד החדש של תיאטרון "גשר" לספר המהפכני מדגיש עד כמה הוא רלוונטי למציאות היומיומית כאן. הבימוי המצוין והמשחק המלוטש הופכים את ההצגה לחובת צפייה

  • חוות החיות
(צילום: לירן לוי)

ב-1944 כתב ז'אן פול סארטר את המחזה "בדלתיים סגורות", בסיומו טבע את המשפט "הגיהינום הוא הזולת". ממש באותה שנה עמל ג'ורג' אורוול על ספרו "חוות החיות", שגם בקצו הגיעה ציטטת נצח מצמררת: "כל החיות שוות, אך יש חיות ששוות יותר". לא תמיד הסופים משמשים ספוילרים, לפעמים הם סתם נחקקים לעד.

לסארטר ולאורוול היה הרבה מן המשותף, שהרי שניהם עסקו בנפש האדם, אך תפישת עולמם הייתה מנוגדת. בעוד הפילוסוף הצרפתי היה רדיקל שמאלני התומך במשטר הסטליניסטי, אורוול זיהה בקומוניזם מחלה מתפרצת של דיכוי המונים. ב-1944, כשהשלים את "חוות החיות", ניסו מו"לים בריטים למנוע את יציאת הספר, מאחר שהביקורת הלא מרומזת שלו כלפי ברית המועצות הייתה כמטען צד ליחסים עם בת הברית, שאותה, כידוע, לא כדאי היה להרגיז באותו זמן. הרומן ראה אור בכל זאת ב-1945, ויחד עם "1984" שיצא ארבע שנים מאוחר יותר, הפך את מחברו לאחד הנביאים הפוליטיים הגדולים בהיסטוריה המודרנית.

עוד באותו נושא

מעזים לחלום: "דון קיחוטה" היא מופת של תיאטרון ישראלי הולך ונעלם

לכתבה המלאה
(צילום: לירן לוי)

קו העלילה של הרומן/מחזה, שהועלה לאחרונה בתיאטרון "גשר" על ידי הבמאי נועם שמואל, פשוט: החיות בחווה של מר ג'ונס מגשימות חלום ומסלקות את בעליהן השיכור, המרעיב אותן ומתעלל בהן. כעת יש ביכולתן להגשים את חזונן: משק אוטרקי שיתבסס על שוויון ואחווה, עם חוקה מוצהרת בת שבעה דברות. זמן קצר לאחר ההשתלטות מצליחים החזירים, בעלי האינטליגנציה הגבוהה ביותר בחצר, לבדל עצמם, ליצור גרעין נאמנות רחב ובאמצעות משטר הפחדה לגרום לשאר החיות, במיוחד הסוסים הגדולים, לסור למרותם. ה"שוויון" המוצהר מופר, גם החוקה משתנה והמורדים מוצאים להורג, בעוד האחרים מצייתים ונאחזים בתקווה שהחלום עוד יתגשם.

המחזה מפחיד ברמת הרלוונטיות שלו לישראל של ימינו. אבל רגע, תגידו, הלא אורוול קטל בפירוש את הקומוניזם ואנחנו מצויים תחת שלטון ימני ניאו-ליברלי. הרי אלה שני קטבים של הקשת הפוליטית, לא? כאן נחשף הטריק שהפך את אורוול למומחה שנבואתו תקפה לגבי כל מנגנון שלטוני כמעט: לא מדובר בשמאל או בימין, אלא ביצר ההרסני של האדם, שהופך במהרה כל חזון אוטופי לדיסטופיה מוחלטת. מדינת ישראל לא היתה קיימת כשהספר נכתב, אבל הנראטיב שבו משקף במדויק את התפתחותה: מחזון שיתופי - ויש לזכור שבקיבוצים, שהיו מאבן היסוד של המדינה, עדיין סגדו בתחילת שנות החמישים לסטלין ולרעיון הקומוניזם - עד לעריצות של קבוצה שלטונית שלא מפסיקה לשנות את החוקים, לתעתע בציבור, להפחיד ולהסית אותו כדי לשמור אותו קרוב אליה. האם משפט כמו "אנו חיים בתקופה מסוכנת, עלינו להפגין סולידריות ומנהיגות חזקה" נשמע לכם מוכר? כנראה שלא במקרה.

עוד באותו נושא

העיקר ההשתתפות: "עשר דקות מהבית" נוגעת ברצח רבין ואז בורחת

לכתבה המלאה
(צילום: לירן לוי)
"גשר" גייס למחזה את בוגרי הסטודיו של יורם לוינשטיין. נטול מניירות, האנסמבל הזה סיפק חוויה תיאטרלית מצוינת אם ההצגה היא מבחן הכניסה של הדור המוכשר הזה למגרש של הגדולים, בשנים הקרובות נראה לא מעטים מהם בליגת העל

הבימוי של שמואל והנוסח העברי של דניאל אפרת מבריקים, לא פחות. בשובבות רבה הם הכניסו לתוך המוזיקה של אדריאן מיטשל וריצ'רד פיזלי שברי לחן עבריים כמו "ארץ ישראל יפה", "שיר הרעות" ו"אנשים טובים" ושורה חתרנית כמו "איפה ישנם עוד חזירים כמו החזיר ההוא". הקריצות הללו, שברובן מושמעות במהלך ומעט לאחר מהפכת החווה (קרי: השנים הראשונות שלאחר קום המדינה) ונעלמות לחלוטין עם ביסוס שלטון העריצות והנהנתנות (קרי: הימים הללו ממש) מחזקות תודעתית את התחושה שאורוול ניבא, בעצם, את מסלולה של מדינת ישראל, גם אם, כמובן, לא ידע כלל שתהיה קיימת.

"גשר" גייס למחזה את בוגרי הסטודיו של יורם לוינשטיין. נטול מניירות, האנסמבל הזה סיפק חוויה תיאטרלית מצוינת. סיון מסט כסוסה מולי מספקת מונולוג שירה מרגש, אביב כרמי מבצעת את התפקיד של החזיר השליט נפוליאון בכוחנות ראויה, עדן גוזלן, שמבצע גם תפקיד קטנטן ואילם בתור מר ג'ונס, רושם דקות נפלאות בתור בנג'מין החמור המרדן. מעל כולם, תרתי משמע, עומד גל בן עמרה בתפקיד הסוס בוקסר. מתנשא לגובה של שני מטרים, הנוכחות הבולטת של בן עמרה על הבמה לא מאפשרת לצופים להתעלם ממנו באף רגע נתון. הוא לוכד את מלוא תשומת הלב, במיוחד בזמן שהוא מרים חפצים כבדים ואפילו אנשים קלים, מה שמעמיס על כתפיו, שוב תרתי משמע, לא מעט לחץ. בן עמרה לא מתרגש ויותר מכך, הוא לא משחק סוס – הוא גורם לך להאמין שהוא סוס, עם המחוות, הצהלות והחרחורים שמשרים תחושה שלפנינו כוכב עתיד גדול. אם ההצגה היא מבחן הכניסה של הדור המוכשר הזה למגרש של הגדולים, בשנים הקרובות נראה לא מעטים מהם בליגת העל.

האקספוזיציה קצת מעיקה ולוקח זמן להכיל את הקולות, הקפיצות והכוריאוגרפיה המופרעת על הבמה, אבל לאחר פחות מחצי שעה מתרגלים ומקבלים מחזה יפה, חד, רלוונטי ומפחיד מאין כמוהו. בוודאי קראתם באיזשהו שלב בחייכם את "חוות החיות", אבל זה, כנראה, היה לפני הרבה מאוד זמן ולהוציא את משפטי הסיום המפורסמים אתם לא זוכרים יותר מדי. לכו לראות - בזכות הבימוי, בשל המשחק ובמיוחד בגלל המסר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully