Unknown Mortal Orchestra: עשרה שירים אלמותיים וסיפור אחד שלא ייאמן

מלהקת פאנק רועשת, שחרור שיר אנונימי שהרעיד את הרשת, דרך התמכרות לסמים, חיים פוליאמורים ועד לאלבום הפסיכדלי האחרון שכבש את המצעדים ואת לבבות הקהל השנה בכל העולם. רגע לפני שחברי UMO מגיעים אלינו להופעה בשיא פריחתם, הנה 10 שירים של UMO שאתם חייבים להכיר, לצד כל מה שרציתם לדעת על הסיפור המופרע לגמרי של האורקסטרה האנונימית וה(אל)מותית - מאחוריה עומד איש אחד, לא לגמרי קונבנציונאלי, העונה לשם רובן נילסון.

בשנת 2010 התפרסם בבנדקמפ על ידי אמן לא ידוע בשם Unknown Mortal Orchestra שיר בשם "Ffunny Ffrends". סאונד הלו-פיי, אשר שילב פסיכדליה מתוקה שנדמה שיצאה ישירות מה-60', כבש את הרשת, והאינטרנט כולו געש בניסיון להבין מי עומד מאחורי השיר ומי הם חברי ה"אורקסטרה" העצומה שבוודאי עומדת מאחוריו. מלבד העובדה שמדובר היה בהרכב מפורטלנד, אף מידע או קטעי מוזיקה נוספים לא היו קיימים ברשת. אבל הבלוגרים העקשנים לא ויתרו, ה"הייפ" ניצח וזהותם של UMO נחשפה. רק שלתדהמת כולם התגלה שלא אורקסטרה ולא הרכב עומדים מאחורי העניין, אלא בחור ניו זילנדי שמתגורר בפורטלנד ועונה לשם רובן נילסון.

תחילת סיפורו של נילסון כמוזיקאי החל עוד בסיפור האהבה בין הוריו שהכירו בלוס אנג'לס בזמן שעבדו כמוזיקאים. הוריו היו אלו שהכירו לו ולאחיו הצעיר קודי עולמות מוזיקליים שונים, ובעיקר היה זה אביו שחשף אותו למוזיקת ג'אז עד התמכרותו הקשה של האב לסמים. כאשר נגמל, קנה לרובן גיטרה כניסיון פיצוי. כשקודי הציע לרובן לנגן בגיטרה בשירים שכתב - היה זה הצעד הראשון להקמת להקת הפאנק שלהם - The Mint Chicks. המינט צ'יקס התחילה בתור להקה שמנגנת רועש, חזק ובעיקר מהר. היא הספיקה לחמם את הווייט סטרייפ, ה-Yeah Yeah Yeahs, הבלק ליפס ואחרים, וזכתה להערכה גדולה בניו זילנד מולדתם. עם השנים, הקשיים בלהקה הלכו וגדלו, האחים רבו ללא הפסקה, הלהקה התפרקה ורובן החליט לעזוב את ניו זילנד יחד עם ג'ני אשתו ולעבור להתגורר בארה"ב. רובן כמעט ויתר על החלום לעשות מוזיקה באופן מקצועי ולא באמת חשב שמישהו יאהב לשמוע את הפסיכדליה המוזרה שיצר לעצמו ב-UMO, ולכן שמר על הפרויקט בסוד.

נפלאות דרכי האינטרנט שבזכותו נחשפו כל כך הרבה אנשים למוזיקה של UMO והיו צמאים לעוד. לייבלים גדולים הציפו את נילסון בהודעות בעמוד הבנדקמפ והבלוגים לא הרפו. בתחילה הוא חשב שמדובר במתיחה, אבל אשתו ג'ני שכנעה אותו לתת למוזיקה עוד ניסיון. וכך שוחרר בשנת 2011 האלבום המלא הראשון של UMO. האלבום זכה לביקורות ותגובות מפרגנות והקהל התמוגג על מה שנשמע מצד אחד כמיושן, לו פיי ופסיכדלי, ומצד שני כצלילים מתקדמים מהחלל, פופיות קלילה ומתוקה והפקה שמאזנת הכל לכדי יצירה שלמה אחת ומהנה. "How Can You Luv Me" מהווה דוגמה טובה לשיר שמספיקה לו האזנה אחת כדי להבין שאי אפשר לא לאהוב אותו. בשלב זה נילסון החל לצבור פרסים על המוזיקה שלו, ובספטמבר 2012 כבר הודיע על עבודה על אלבום שני תחת הלייבל המוערך Jagjaguwar שבו הוחתם, בזמן שאירגן להקת הופעות עם כמה חברים מקומיים מפורטלנד ויצא לטור הופעות עולמי.

בפברואר 2013 שחרר נילסון את האלבום השני של UMO שנקרא "II". במשפט הפותח את האלבום שר נילסון "Isolation can put a gun in your hand". המרחק מהבית ותחושת הבדידות בטור של הלהקה הפכו את הפופיות המתוקה והרקידה לצלילים עצובים ונוגים. בביקורת על אלבומה השני של UMO נכתב שזה נס שנילסון עדיין חי כדי לכתוב בכלל אלבום שני, לאחר שמתח את הגבולות בניסוי קוקטיילים שונים של סמים. האלבום מבטא בעיקר את התחושה שלו כזר וכאאוטסיידר - בין היתר כניו זילנדי שמתגורר בפורטלנד.

"So Good At Being In Trouble" מעביר למאזין את התחושה שתיאר נילסון בעת כתיבת האלבום: בודד, מסומם, איטי, הזייתי וחצי חולם. הביצוע אקוסטי והעירום מאפקטים לשיר הזה, מקשה להתעלם מצביטת הכאב שלו בלב.

הסינגל הראשון מהאלבום השני יצא עוד בספטמבר 2012 ונקרא "Swim And Sleep Like a Shark", ולמרות שהוא מלווה בצלילים עדינים ומלודיות שירה נעימות, הוא מדבר על שקיעה אפלה, אכזבה וויתורים. מהאימג' המטריד במיוחד שליווה את הסינגל (תינוק שנראה מדמם מהאף) ועד לקליפ הלא-פחות מטריד שלו, אפשר לקבל את הרושם שמשהו לא טוב עבר על נילסון באותו הזמן. העבודה על האלבום נערכה באותה תקופה שבה גם היה בסיבוב הופעות, וגם הקים משפחה והחל להיות מוטרד מסוגיות בנוגע לאבהות. באלבום הראשון, כשנולד בנו הראשון, היתה לזה השפעה גדולה של אופטימיות על המוזיקה. באלבום השני, בזמן שנולדה בתו השנייה, חשש כבד ריחף מעל ראשו בנוגע לתהייה האם יוכל להיות אבא טוב לאורך זמן. השיר הכל כך יפה אך עצוב הזה מתחבר בדיוק לקו של האלבום כולו - נפילה למלנכוליה ורגשי אשמה, צלילים שמחים ורגישות שמסתירים דיכאון ושימוש בסמים כבריחה מהכל.

באוקטובר 2013 שחררה הלהקה את "Blue Record", אי. פי. הכולל קטעים משני האלבומים הקודמים בביצועים אקוסטיים. מה שמיוחד בביצועים האלה של UMO הוא האפשרות להאזין לנילסון באופן הטבעי ביותר, ללא אפקטים ובלי שום דבר שיכול להסתיר את הלב שהוא מגיש בשירים כאשר רק הוא נמצא לבד עם גיטרה אקוסטית. בין היתר כלל האי. פי. קאברים לבק וגם ל-Dirty Projectors בשיר "Swing Lo Magellan". למרות שהגרסה המקורית בעצמה די אקוסטית, משהו בקולו הגבוה ובעירום הטוטאלי בנגינה של נילסון בקאבר עושה כשפים ומעניק לשיר תחושה כנה ועצובה יותר. לאחר שחרור האלבום השני החליט נילסון לקחת שנה הפסקה לפני שיעבוד על האלבום השלישי ולהקדיש זמן למשפחתו, אבל לחיים היו תכניות משלהן.

אחרי ששני ילדיו הקודמים היוו השראה לשני אלבומיו הראשונים, נילסון ידע שהוא צריך למצוא השפעה חיצונית עבור האלבום החדש, אבל הוא בהחלט לא ציפה את מה שהקוסמוס תכנן לו למימוש הרצון הזה. בשנת 2013 בזמן שהיה בסיבוב הופעות עם הלהקה ביפן, פגש נילסון בלורה, בחורה יפהפיה בת 18, ובין השניים נוצר חיבור מיידי. אחרי שיחה הם החליפו פרטי קשר ומאוחר יותר הבחורה הגיעה לראות הופעה של UMO באוסטרליה. כיוון שהביאה איתה בחורה שאותה כינתה "הפרנטרית שלה", רובן קיבל את הרושם שהקשר ביניהם יישאר אפלטוני לחלוטין וכך יצא שהשניים המשיכו בקשר אונליין במשך חודשים רבים.

כשאשתו ג'ני גילתה על הקשר, קרה דבר בלתי צפוי: גם היא החלה לנהל במקביל קשר עם לורה. הקשר הפך לאינטימי והוביל להצעה שלורה תעבור לגור עם משפחתם ושכל החמישה יחיו יחד. נילסון אמנם הבין שעלול להיות כאן מתכון לאסון, אבל גם שיש לו הזדמנות גדולה להשתמש בדרמה של חייו לכתיבת אלבום מצוין. הוא החליט לנצל את ההזדמנות ואת הדרך ההזויה שנסללה בפניו לטובת האמנות שלו. כך הוא שר בסינגל "Multi-Love", שפרץ לחיינו בתחילת שנת 2015: "It's not that this song is about her, All songs are about her".

בחודש מאי השנה יצא האלבום המלא, גם הוא נקרא "Multi-Love", שיצר התפוצצות תקשורתית סביב הלהקה. הוא היה חגיגה מופקת להפליא: על רוב השירים עבדו שני האחים קודי ורובן נילסון יחד, כאשר קודי לוקח את חלקי הנגינה בקלידים ורובן אחראי כמעט על כל יתר הכלים וגם על ההפקה כולה. מצלילי וינטג' לקח נילסון שירי פופ ונותן להם נופך פסיכדלי מלא בצבעים כדי להפוך אותם לסאונד שייחודי לו. היו שהשוו את הניסיון שלו ליצור באלבום הזה משהו בין סטיבי וונדר לפרינס, ואין ספק ששומעים את מקצבי הפאנק, הדיסקו והגרוב נשזרים לאורך האלבום, בעטיפה של הפקה גדולה כראוי ל"אורקסטרה" שלו.

השיר "Can't Keep Checking My Phone", שנכלל גם בפסקול המשחק "FIFA 16", מסתיר מתחת לסאונד הדיסקו-חלל/ דיסקו-עייף שלו סיפור עצוב יותר בגזרת חייו האישיים של נילסון, סביב התקופה בה נגמרה הוויזה של לורה והיא נאלצה לעזוב זמנית את ארה"ב. באותה תקופה התמודד נילסון גם עם הגעגועים שלו ושל אישתו אליה וגם עם הניסיון שלהם לשקם את מערכת היחסים ביניהם. כל זה קרה בזמן שהיא פשוט לא הפסיקה להתקשר אליו.

כאשר לורה חזרה לחייהם, משפחת נילסון החליטה לספר לקרוביהם על סידור חייהם החדש ורובם לא קיבלו את זה יפה. אביו של נילסון לעומת זאת דווקא הגיע לבקר ואפילו הקליט את כל קטעי קרן היער בשירים "Multi-Love" ו-"Necessary Evil". במהלך כל ההרפתקה הזאת התחבט נילסון עם עצמו בשאלה למה בכלל ג'ני אוהבת אותו. את השיר "Necessary Evil", שלפני מספר ימים זכה גם לקליפ יפהפה, הוא הקדיש לתהייה המטרידה שלו וכך שר לאשתו, בשיר הכי יפה באלבום הזה: "Lovin' me could be your fatal flaw". בפעם השנייה כשפגה הוויזה של לורה, היא נאלצה לעזוב את ארה"ב לצמיתות. למרות רכבת ההרים ושברון הלב, נילסון טוען שההרפתקה הזאת העירה והחזירה אותו לחיים.

המוזיקה של UMO היא קסם מעורפל שנע בין צלילי לו-פיי להפקה מהודרת. מעין חיבור בין יבשתי - אמריקה וניו זילנד - חיבור בין אנשים, סיפור לא קונבנציונלי ורגישות גדולה לחיים. כבר ממבט ראשון בנילסון אפשר לראות שהוא טיפוס מיוחד - קעקוע של עין שלישית באמצע הצוואר זה לא משהו שרואים כל יום. מדובר באדם כל כך רגיש לחיים ולאמנות שלו, והקיצוניות באופן שבו הוא מבטא את עצמו בחיים ובאמנות, היא מה שהופך את המוזיקה שלו ממשהו זמני לדבר כל כך מסקרן ולחלוטין אלמותי.