פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לפתור את החידה: מאחורי הקלעים של הסרט על תרצה אתר

      ארי דוידוביץ', במאי "תרצה אתר: ציפור בחדר", מספר בטור מיוחד לוואלה! תרבות על התהליך המורכב שארך שלוש שנים אשר במהלכו צלל אל תוך סיפור חייה המרתק של המשוררת המוערכת, ואל מערכת היחסים בינה ובין אביה, נתן אלתרמן

      לפתור את החידה: מאחורי הקלעים של הסרט על תרצה אתר

      לפעמים צריך לגמור סרט רק כדי להתחיל להבין למה עשית אותו. במקרה של הסרט החדש, "תרצה אתר: ציפור בחדר", שיוצא בימים אלה ועושה את צעדיו הראשונים, רק עכשיו אני באמת נדרש לשאלה הזו במלוא משמעותה: אז למה, בעצם, הקדשתי שלוש שנות עבודה לסרט על תרצה אתר?

      אני זוכר שראיתי לראשונה תמונה שלה, עומדת בחלון ומביטה אל האופק, עם העיניים הכחולות-צלולות והמבט הזה - מלא הבעה ורגש מצד אחד, אך זגוגי באותה המידה. מראה דמותה של תרצה אתר הביא אליי משב של געגוע, למרות שמעולם לא הכרתי אותה. משהו במבט שלה אל עבר האופק משך אותי לנסות לפצח את האניגמטיות של דמותה ואולי לפוגג מעט את המסתורין של סיפור חייה ומותה.

      את הפזמונים שלה, או לפחות המפורסמים שבהם, כן הכרתי. את "פתאום עכשיו, פתאום היום", שכולם מכירים בתור "אהבתיה - השיר של שלמה ארצי", את "אל תקנה לי ורד" ואת "גשם הקשב לנשים" ששרה יעל לוי, את "עיר עצובה" של מתי כספי, את "שיר לערב חג" של מירי אלוני, "אהבה יומיומית" של יהודית רביץ, "מערבה מכאן" של ריקי גל, וכמובן "בלדה לאישה", בביצועה המופתי של נורית גלרון – שיר שהוקלט במיוחד לסרט בביצוע המיוחד והמקורי של אסף אמדורסקי, שגם הלחין את המוסיקה המקורית בסרט. הפזמונים האלה הם חלק מפס הקול של ילדותי. היתה לי תמיד תחושה חזקה שמאחורי הטקסטים האלה מסתתרת איזו דרמה. מלבד הפזמונים, מאוחר יותר הכרתי גם את השירה הצרופה מתוך ספרי השירה שתרצה הוציאה לאור, חלק מהם עשו את דרכם אל הסרט.

      תרצה אתר: ציפור בחדר (יח"צ , באדיבות yes דוקו)
      תרצה אתר (משמאל) בהופעה עם להקת גייסות השריון (צילום: באדיבות yes דוקו)

      התקופה המופלאה שבה נוצרו השירים, שנות השישים והשבעים, היא תקופה שאני תמיד מוכן לחזור אליה. כמו בסרטי הראשון, "מחכים לגודיק", שמביא את סיפור עלייתו ונפילתו של מלך המחזמר, גיורא גודיק. במהלך העבודה, כשניסיתי לברר איך זה שרק קומץ אנשים הגיע להלוויה של גודיק, שהיה טייקון בידור ישראלי ונטמן בגדרה, התבררה לי עובדה מעניינת: קהל גדול מאוד זרם באותה שעה להלוויה של תרצה אתר, שנקברה ממש באותו יום ובאותה שעה בקריית שאול, לצד קברו של אביה. הגילוי הזה, אני מאמין, שתל במוחי את הרעיון לפיו מתקיים מעין חיבור של גורל בין שתי הדמויות האלה, למרות שלא היה ביניהם כמעט דבר מן המשותף.

      היתה זו הקרנת הבכורה של אותו סרט, לפני כ-8 שנים, שבסופה ניגש אליי נתן סלור, בנה של תרצה, ואמר לי: "אולי יום אחד תרצה לעשות גם את הסרט על אמא שלי". לימים, כשבשלו התנאים לשיתוף הפעולה בינינו, נתן הוא זה שפתח לי את הארונות בביתו ואת מגירות חייו, ושיתף אותי בחומרים המשפחתיים הקסומים: מסמכים, תמונות ומכתבים, שמספרים את הסיפור שהוא הציר המרכזי בסרט - מערכת היחסים המורכבת בין תרצה אתר לבין אביה, המשורר הדגול. כשיצאתי לדרך לא היתה לי תזה ברורה איך לספר את הסיפור הזה. רק במהלך העבודה על הסרט, בעיקר בחודשים שהעברתי בחדר העריכה עם העורכת טל רבינר, לאט לאט התגבש הכיוון שאליו החומרים מכוונים. הרגשנו שמערכת היחסים הזו בין אב לבתו, היא הלב הפועם של הסיפור כולו.

      תרצה אתר: ציפור בחדר (יח"צ , באדיבות yes דוקו)
      נתן סלור, בנה של תרצה אתר, בצילומי הסרט (צילום: ארי דוידוביץ')
      תרצה אתר: ציפור בחדר (יח"צ , באדיבות yes דוקו)
      תרצה אתר. זמן קצר לפני מותה בגיל 36 (צילום: באדיבות yes דוקו)

      כשהתחלתי את העבודה הרגשתי חיל ורעדה לקראת המשימה הגדולה שלקחתי על עצמי. כמי שנולד בחיפה למשפחת פועלים ולא גדל בבוהמה של תל אביב, אלתרמן היה בשבילי משורר שלומדים עליו לבגרות, זה שקוראים את "מגש הכסף" שלו בעצרת של יום הזיכרון, ולא מישהו שאזכה לשוטט בחצר המלוכה התרבותית שלו (גם אם פיזית מדובר בדירה קטנה וצנועה ביותר). ואכן, במהלך צילומי הסרט מצאתי את עצמי נובר באלבומי התמונות של משפחת אלתרמן, או מקליד על מכונת הכתיבה שבה כתב את שיריו. מאידך, חשתי אחריות עצומה, לקחת על עצמי לספר את סיפורה של תרצה אתר ושל המשפחה כולה, לא לחטוא לאמת ההיסטורית, ועדיין להצליח לספר סיפור קולנועי מרתק ומרגש.

      ולסיום, אי אפשר בלי להתייחס לשאלה המתבקשת שאני נשאל בכל שיחה על הסרט: אז מה השורה התחתונה, האם תרצה אתר נפלה אל מותה או איבדה את עצמה לדעת?
      למרות שהסרט לא באמת עוסק בניסיון להשיב על השאלה הזו באופן חד משמעי, השאלה בהחלט מרחפת על פני הסרט כולו. מי שצופה בסרט מקבל לידיו את כל חומרי החקירה, אבל זוהי חקירה רגשית ולירית, ולא תחקיר משפטי או עיתונאי - השירים, הסיפורים, וכמובן העדויות של האנשים הקרובים ביותר לגיבורה. אם אחרי הצפייה עדיין נותר בכם הצורך, אתם מוזמנים לשפוט בעצמכם.

      תרצה אתר: ציפור בחדר (יח"צ , גלית רוזן)
      במאי הסרט. ארי דוידוביץ' (צילום: גלית רוזן)