ארבעים ושמונה השעות שלפני יום הולדתך הן זמן אידיאלי להרהורים מדוכדכים, וגם הבמאי הצרפתי פטריס לקונט חוטא בכך. "עוד יומיים אני בן שישים ושמונה", הוא מספר לי, "וזה אומר שהחיים המקצועיים שלי יותר מאחורי מאשר שהם לפני. אז הייתי רוצה לביים סרט עם ג'וני דפ ועם נטלי פורטמן, אבל זה כבר לא יקרה. אני מרגיש טוב, נמרץ ושופע רעיונות, אבל קריירה הוליוודית כבר לא תהיה לי, וגם אין טעם בחלומות גדולים מדי, כי במקרה הכי טוב אביים רק עוד חמישה-שישה סרטים ולא יותר מזה. אני כבר לא ילד, ורוב הדברים הם מדע בדיוני מבחינתי".
עם זאת, ועד כמה שקל לאפשר למלנכוליית יום ההולדת להשתלט עליך, לקונט מודה כי בסך הכל אין לו על מה להתלונן. הריאיון מתקיים בדירתו הפריזאית המעוצבת והמרווחת, באחד מן הרחובות המרכזיים בעיר. הנכס היקר הזה הוא עדות לקריירה הארוכה והמצליחה שלו, בה היה חתום על יצירות בסדר הגודל של "בעלה של הספרית", "סודו של מר היר", "משהו מגוחך", "הנערה על הגשר", "האלמנה מסן פייר", "האיש מהרכבת", "זרים אינטימיים" ורבים אחרים, שנהנו מתהודה במולדתו, ברחבי העולם וגם בארץ ספק אם מבין הבמאים הצרפתיים שעדיין בחיים, יש מישהו שכל כך הרבה מעבודותיו הוקרנו כאן על המסך הגדול.
הרומן של לקונט עם הקהל המקומי ימשיך מחר (חמישי), עת יעלה על האקרנים סרטו החדש, "שעה של שקט", קומדיה שהמכשולים העומדים בפני הגיבור שלה נראים כעת כל כך תמימים לעומת הטירוף ברחובות פריז. הבמאי, בהתבססו על הצגת תיאטרון, מתאר כאן כיצד בורגני אנוכי וחובב מוזיקה מוצא סוף כל סוף תקליט ויניל שחיפש שנים, ואז מתכוון להתבודד עמו במעונו ולהקשיב לו בניחותא, אך כמובן שדווקא אז כל העולם מחליט להציק לו. האשה, המאהבת, השיפוצניק, השכן ומי לא כולם מתגייסים לפתע, מעשה שטן, כדי להבטיח שלא תהיה לו שעה וגם לא שנייה של שקט.
בעידן שבו אי אפשר לצלוח רגע בלי רעש "טינג!" מהסמארטפון או מן המחשב, כולם יכולים להזדהות עם הסיפור הזה, וכך הרגיש גם לקונט. "ככל הנראה לא הייתי מעלה את הרעיון בעצמי", הוא אומר, "אבל ברגע שהציעו לי לעבד את המחזה, הסכמתי, כי אני יכול להבין ללבו של הגיבור כאן. מה שעובר עליו, משקף את עולמנו המודרני, בו כבר אין לנו את היכולת להתיישב בנחת לקפה ברחוב, להביט על עוברי האורח ולשקוע במחשבות. החיים עוברים מהר מדי. אין זמן להיות מאוהב, אין זמן להתפלסף. פעם זה לא היה ככה, ואני לא יכול להצביע בדיוק על נקודת המפנה בה הכל השתנה, אבל זה בטח קשור לרשתות החברתיות".
את הגיבור מגלם כריסטיאן קלבייה, מי שכיכב גם ב"למה זה מגיע לי?" שובר הקופות הצרפתי הגדול של הזמן האחרון, שהיה להיט ענק גם בארץ. כמוהו, גם "שעה של שקט" מתגלה כקומדיה פרועה, אך בניגוד אליו, מסתיים למרבה ההפתעה באופן עדין ומרגש. "זה לא היה כך במחזה המקורי", מספר הבמאי. "שם, בסוף ההצגה מצליחה הדמות הראשית לנער מעליה את כל ההפרעות ומתיישבת להקשיב בנחת לתקליט, אך אז מגלה שהוא שרוט. תסלח לי, אבל זה היה על הפנים! החלטתי לשנות את זה לסיומת עם רגש, מה שגם איפשר לי לפני כן למתוח ככל האפשר את גבולות הקומדיה. הרשיתי לעצמי להיות מוקצן, אירוני, סרקסטי ומשוחרר לחלוטין, כי ידעתי שבסוף אני מכין לצופים משהו אחר לגמרי".
את כל השחוק והדמע דוחס לקונט בקצת פחות משמונים דקות תמציתיות שתמיד אפיינה אותו. יש במאים שלא מאפשרים לקהל לחמוק מן האולם לפני שיצטרכו לשלם אקסטרה לבייביסטר ולחניון, אבל אצלו סינדרלה יכולה להגיע הביתה בטרם כרכרתה תהפוך לדלעת. "אני חושב שהכי רחוק שהגעתי זה 105 דקות, וגם זה רק פעם אחת", הוא מכריז.
"רבים מסרטיי הם בסביבות שמונים דקות", הוא מוסיף, "ובסך הכל אני חושב שהאורך הממוצע עומד על שעה וחצי, ולמה שזה לא יהיה כך? אפשר לספר כל סיפור בזמן הזה. לא המצאתי את התמצות הקולנועי. פרנק קפרה היה עומד עם סטופר ואומר לשחקנים 'אוקיי, הייתם טובים אבל זה לקח לכם 25 שניות, בואו נעשה את זה בעשרים'. אני חושב שזה רק משדרג את הרמה של השחקנים, והופך אותם לערנים ולמדויקים יותר. זו משמעת חשובה. רכשתי אותה כי בתחילת הדרך ביימתי סרטים קצרים רבים, ועוד לפני כן ציירתי קומיקס. לצייר הרבה זו מעמסה גדולה על פרקי היד, אז למדתי איך להעביר עלילה ורגשות בארבעה עמודים ולא בארבעים. אם אתה עושה סרט קצר, איש לא יכעס עליך. אם תעשה סרט שארוך מדי בעשרים דקות כן יכעסו".
את הדברים הללו אומר לקונט בחיוך משועשע, אבל אז שוב מאמץ טון מעט מהורהר ורציני יותר. "כיום קשה יותר להפיק סרטים מאשר בעבר", הוא מלין. "הצרה היא שכדי להשיג מימון אתה חייב תמיכה של ערוצי הטלוויזיה, ואותם לא מעניין איך ייראה סרט על מסך גדול באיזשהו פסטיבל, למשל, אלא מה יקרה כשיקרינו בשמונה וחצי בערוץ שכולם רואים. אז הם מחפשים קומדיות עם שחקנים מוכרים ועלילה קונבנציונלית שפונות לקהל רחב ככל האפשר. אז מה היה קורה לו הייתי מנסה כיום להפיק את 'הנערה על הגשר'? היו פוסלים אותו, כי זה בשחור-לבן. 'בעלה של הספרית' היה נפסל כי אין בו מספיק עלילה. 'סודו של מר היר' היה נתפס כמוזר מדי וכך הלאה. את רבים מסרטיי המצליחים לא הייתי יכול לביים כיום".
דיברנו הרבה על קולנוע, אבל מה עם מוזיקה? האם אתה חסיד אדוק שלה, כמו הגיבור כאן?
"אני לא הולך לשוק ומחפש תקליטי ויניל נדירים, אבל אני בהחלט חובב מוזיקה. אם תחטט אצלי בדיסקים לא תמצא רק את מוצרט, אבל לצערי גם לא הרבה דברים עכשוויים. מה לעשות, אני קשיש! בכל מקרה, כן, אני בהחלט משתדל להקשיב להרבה מוזיקה ובכלל, לעשות כמה שיותר. אני רואה כמה שיותר סרטים, קורא כמה שיותר ספרים, הולך לכמה שיותר תערוכות, ולפעמים שוכח למצוא זמן לאכול, אבל תמיד מקפיד לישון היטב. כשתלך, אני אלך לישון".
אז אניח לך. רק שתי שאלות לסיום. נפגשנו לראשונה בעת הביקור שלך בארץ ב-2004. מבחינתי ומבחינת כל מי שפגש אותך אז, זה זיכרון יפה.
"גם מבחינתי! זה זיכרון נהדר וחזק. הכל מצא חן בעיני. האנשים שפגשתי, החוויות שחוויתי. אני בהחלט רוצה לחזור לישראל שוב. כשכתבו לי מחברת ההפצה שעליי להתראיין לעיתונאי ישראלי, קצת קיוויתי שזה אומר שאני צריך לטוס אליך, וקצת התאכזבתי לשמוע שאתה מגיע אליי".
זאת לא תקופה קלה. לא בארץ וכמובן שגם לא בפריז.
"אני חושב שהמילה הכי יפה בצרפתית, ובעצם בכל השפות, היא 'סובלנות'. זו מילה שנשכחה, שיצאה מן האופנה. לו רק היתה סובלנות, לא היה יום אחד של מלחמה בעולם. מבחינת כולנו, זה השער להכל, ואם לכולם היה כבוד לאחרים, לא היה שום רע בעולם. הדבר היחיד שמונע מכדור הארץ להסתובב זה חוסר הכבוד לאחר".