איסלנד היא כבר מזמן כר פורה לכישרונות מוזיקליים, ובשנים האחרונות החלה להצטיין בתחומים נוספים. נבחרת הכדורגל שלה, למשל, העפילה לראשונה בתולדותיה לאליפות אירופה, ותעשיית הקולנוע המקומית מבססת את מעמדה כאחת הפורחות ביבשת. וכך, "איילים" ו"לב רחב", שני סרטים שנעשו במסגרתה, הם מן הלהיטים הגדולים של העונה בעולם הפסטיבלים, ומוכיחים כי גם בארץ שאוכלוסייתה מונה רק קצת יותר משלוש מאות אלף תושבים, אפשר להפיק תוצרת עשירה ומשובחת.
שניהם גם הוקרנו בשבוע שעבר במסגרת פסטיבל סרטים בערבה, ובעוד שלא ברור מתי אם בכלל יופץ "איילים" בארץ, "לב רחב" יגיע לבתי הקולנוע ברחבי המדינה כבר ביום חמישי הקרוב. בכך, יירשם ציון דרך שבוודאי ישמח את כל האיסלנדופילים בישראל: זו הפעם השנייה בסך הכל שסרט מן המדינה מופץ מסחרית בארץ, והראשונה מאז "הים" לפני יותר מעשור.
הפצתו בארץ של "לב רחב" היא גם מעין סגירת מעגל, שכן חתום עליו דאגור קארי, בן 41 כיום, ואת אחת המקפצות המשמעותית לקריירה שלו הוא קיבל בישראל סרט קצר פרי עטו זכה בזמנו בפסטיבל הסטודנטים הבינלאומי בתל אביב. הודות להצלחתו, התאפשר לקולנוען לביים ב-2003 את סרטו הארוך הראשון, "נוי אלבינו" אחת מדרמות ההתבגרות היפות של העשור האחרון, שהתגלתה כאחת הסנוניות הראשונות של הגל האיסלנדי החדש.
"נוי אלבינו" הוקרן אצלנו ב-yes 3, אך לא הופץ בקולנוע בדיוק כמו שני הסרטים הנוספים שביים מאז, שניהם מחוץ למולדתו. את האחד יצר בדנמרק, בה הוא חי גם כיום, ואת האחר באמריקה, בכיכובו של פול דאנו. ב"לב רחב" שב הבמאי לאיסלנד, ועוקב אחר תושב רייקיאוויק, בשנות הארבעים לחייו, שסובל מעודף משקל חמור, מתגורר עם אמו, סוגר את עצמו נפשית ומתכנן להישאר כך לעד, אלא שאז הוא פוגש אשה הפותחת לראשונה את לבו, ומגלה כי לא רק גופו עצום ממדים, אלא גם נשמתו.
את הגיבור מגלם גונאר יונסון, שזה בעצם תפקידו הגדול המשמעותי הראשון, וקארי מספר כי השחקן היה ההשראה הראשונית לסרט. "ראיתי אותו לראשונה כבר מזמן, בתפקיד קטן בסדרת טלוויזיה איסלנדית, ומיד הבנתי שאני רוצה לעשות משהו סביבו, אבל לא ידעתי מה", מספר לי הבמאי בריאיון לרגל עליית "לב רחב" לאקרנים. "ההארה הגיעה לפני כמה שנים, כשהייתי בשדה תעופה והמתנתי לעלייה למטוס, ואז הסתכלתי דרך החלון וראיתי את המכוניות הקטנות הללו שנוסעות על משטח ההמראה ונראות כמו אוטו צעצוע. חשבתי איך אדם ענק פיזית כמו גונאר ייראה באחת מהן, ואז היה לי בראש את הבסיס לתסריט סיפורו של איש גדול שהעבודה שלו היא לנסוע במכונית קטנה, וזו כמובן גם מטאפורה להיותו אדם בוגר שלא מצליח להשאיר את ילדותו מאחור".
מה בעצם כל כך משך אותך לדמות הזו?
"רציתי לשחק עם דעות קדומות של אנשים. יש לנו נטייה לשטחיות. אנחנו שופטים ספר על פי העטיפה רואים אדם במשקל 200 ק"ג וישר מחליטים מה הסיפור שלו. עניין אותי להסתכל בתוך הקנקן ולשבור קלישאות. זו תגובת הנגד שלי לגבי מה שמעצבן אותי בקולנוע. ברוב הסרטים, הקהל יכול לנחש די בקלות לאן העלילה הולכת, אז ניסיתי להשתעשע כאן עם הציפיות של הקהל, מההתחלה ועד הסוף. מובן שלא אפרט בדיוק מה קורה בסיומת של הסרט, אבל אגיד רק שאני לא אוהב הפי-אנדז וגם לא אוהב סופים רעים. שניהם שקריים באותה מידה. החיים לא שחור ולבן, הם מערבבים תמידית בין צחוק ועצב ובין הומור וטרגדיה".
את "לב רחב" ראיתי ברייקיאוויק, בקולנוע מסובסד שכמה מאולמותיו מיועדים לתיירים ולזרים השוהים בעיר, ומוקרנים בהם סרטים איסלנדיים עכשוויים בתרגום לאנגלית. זה מיזם נדיר למדי אין אותו ברוב מדינות העולם, גם לא בישראל, כך שעצם קיומו מעלה את הסברה כי הממשלה משקיעה רבות בקידום וייצוא התוצרת הקולנועית הלאומית. קארי מפריך את המחשבה החיובית "לצערי, האמת הפוכה לגמרי", הוא מסביר. "כל הזמן חותכים תקציבים ומחפשים סיבות להגיד לנו 'לא'. הון אינו דבר מובן מאליו באיסלנד, ואתה יודע מה, אולי זה מה שחיזק כל כך את האנרגיה היצירתית. אחרי שהמדינה פשטה רגל בסוף העשור הקודם, הבנו שכסף כבר לא יושיע אותנו, אז אין ברירה אלא להשקיע בנשמה. אם אתה מחפש נקודת מפנה וסיבה לפריחה של הקולנוע המקומי, הן כנראה נמצאות שם".
קולנוענים ישראלים מרגישים לפעמים כי העולם לוחץ עליהם לעשות סרטים על חיילים וחרדים. האם גם אתה חש לעתים כי מופעל עלייך לחץ לביים דרמות על לווייתנים וקרחונים עם פסקול של ביורק?
"איסלנד היא מדינה בת-מזל, כי העולם סקרן לגביה וחפץ אמנם לחקור את המתרחש בה, אבל אני חייב להגיד שאף פעם לא היה בי רצון ליצור קולנוע לאומי. עשיתי סרטים באיסלנד, בדנמרק ובארצות הברית, וזה אף פעם לא שינה לי. קולנוע הוא בעיני מדינה בפני עצמה. 'הלב הרחב' הוא סרט על דמות, והמצלמה כמעט אף פעם לא מתרחקת ממנו. התסריט נכתב על בסיס שחקן מסוים, ואם הוא היה צרפתי הייתי מצלם אותו בצרפת ואם הוא היה יפני הייתי מצלם אותו ביפן. במקרה, הוא איסלנדי, אז צילמת אותו באיסלנד, אבל אי אפשר להגיד שזה סרט על המדינה שלי או משהו כזה".
באיסלנד קוראים לסרט "Fusi", כמו לגיבור שלו. בארצות הברית "The Virgin Mountain". בישראל "לב רחב" ובצרפת כהרגלם מצאו את השם הכי ביזארי, "סיפורו של הענק הביישן". אני מניח כי ברוב המקרים, המתרגמים לא שאלו לדעתך.
"זה כנראה משהו שאני צריך לקבל, אבל זה באמת דבר מוזר. מישהו יכול לתאר לעצמו שהרולינג סטונז היו מוציאים אלבום חדש, ובכל מדינה היו נותנים לו שם אחר? ברור שלא, אבל מה כבר יש לעשות".
אגב מוזיקה, אחד הדברים היפים בסרט הוא איך ש"Islands in the Stream" של דולי פרטון וקני רוג'רס משתלב בפסקול. זו בחירה מוזיקלית שמוכיחה את עצמה ומעצימה את מידת הרגש ברגעי מפתח.
"אני מסכים, אבל מודה שזו לא היתה הבחירה המקורית שלי. רציתי את 'רוקט מן' של אלטון ג'ון ואפילו התעקשתי עליו, אבל בעלי הזכויות לא הסכימו לאפשר לי להשתמש בו, ולא משנה כמה התחננתי בפניהם. אז בסופו של דבר חיפשתי משהו רומנטי ומחמם לב אחר, והגעתי ל-'Islands in the Stream', שהתגלה כבחירה טובה בהרבה. אני צריך לברך את אלטון ג'ון על זה שלא ניתן לי להשתמש בשיר שלו. מעז יצא מתוק".
גם באיסלנד וגם בדנמרק יש קריאות הולכות וגוברות להטיל חרם תרבותי על ישראל. זה לא הניא אותך מלכבד בנוכחותך את הפסטיבל בערבה?
"בני אדם מעניינים אותי יותר מפוליטיקה. אני מכיר היטב את המנהלים האמנותיים של הפסטיבל בערבה, דן ועדנה פיינרו, וברגע שקיבלתי הצעה יפה כזו מאנשים יפים כאלו, לרגע לא חשבתי לסרב לה. אין טעם להילחם בחושך באמצעות החושך. זה לא יוביל לתוצאות. בחושך צריך להילחם בחיבוקים".