מושיקו מור - "בנימינה" (3:01)
כולם יודעים מי היה הילד מבנימינה שדיבר אל כוכבים והמתיק סודות עם סביונים ושחפים (הפזמונאי אהוד מנור ז"ל), אבל רק מעטים, אם בכלל, יודעים מה זה בנימינה. מאז ועד היום לא נכתבו, למרבה הצער, שירים נוספים בנושא, כך ש"ימי בנימינה" הוא עדיין העדות היחידה שיש בידינו לקיומו של ישוב מאוכלס באזור תחנת הרכבת "בנימינה".
40 שנים חלפו מאז שחוה אלברשטיין הקליטה את הלהיט הנוסטלגי והעניין ביישוב המוזכר בו הלך ודעך, אך הנה, מתברר שגם תעלומת בנימינה, כמו זו של יבשת אטלנטיס, ממשיכה לעורר סקרנות ולהצית את הדמיון. קשה לומר ששירו החדש של מושיקו מור שופך אור חדש על אותו חור שחור, שכן הוא עוסק רק בתחנת הרכבת עצמה - ליתר דיוק, במישהי שהופיעה פעם בתחנה ההיא ומאז הוא מאוהב בה באופן חד-צדדי ("רוצה לדעת מה איתה / והיא לא מספרת") - אבל הוא בהחלט מציף את הסוגיה המסתורית מחדש ומשיבה לסדר היום הציבורי.
האם "רכבת ישראל" שתלה תחנה במקום שלא קיים כדי שזמן הנסיעה יתארך ועובדי הרכבת יוכלו להחתים שעות נוספות? האם הרציף, הספסלים ומכונת המשקאות אמיתיים או שמא הם תפאורה מקרטון? מור, כמו רובנו, לא באמת יודע. למור, כמו לרובנו, גם אין קול יפה במיוחד וכישרון מוזיקלי יוצא דופן. המילים והלחן שרונן מיכאלוב הפקיד בגרונו הצנום הם מילים ולחן שכל אדם באשר הוא יכול לכתוב ולהלחין, בתנאי שיצליח להיות מנותק מהשראה ומוזה. מה נשאר? נכון מאוד, שום דבר.
להבדיל מזו המוחשית והנוגה של אהוד מנור, ב"בנימינה" של מושיקו מור אין כלום. זה סתם שיר מיותר בדרך מתל אביב לחיפה. איפה הוא ואיפה הימים ההם, בבנימינה, כשהכל זרם לאט, השמש לא מיהר, אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר ומוזיקה היתה מוזיקה.
(חצי כוכב)
שריף - "להרים ת'מצב רוח" (3:40)
מגמה חדשה, פוסט מודרנית במהותה, הולכת ומתהווה לנגד אוזנינו המתחרשות בין כותלי הפופ הים-תיכוני, שיבדל"א: זמרים שרים שירים על זה שהם זמרים ששרים שירים. לא ממש מזמן דיברנו פה על סינגלו האחרון של מושיק עפיה, "I love you", בו חושף אותנו האמן לתהליכים המורכבים שעוברת נפשו המשוסעת לפני העלייה למופע ("מתקלח, מתארגן, כמעט הכל מוכן / ועוד מעט השקט יהפוך לבלגן"), ועכשיו גם שריף עושה בדיוק אותו דבר ("שישי בערב, מתקלח לי ומתגנדר / מסתרק ומתמתח, מתלבש ג'ונגלר"), רק עם קול דק יותר ובתוספת של דיבור חינני על עצמו בגוף שלישי ("שריף מגיע לעשות לכם שכונה").
מעבר לאנחת רווחה נוכח הגילוי ששניהם - עפיה ושריף - מתקלחים לפני הופעות ולאנחת ייאוש נוכח הגילוי שגם את השיר המדובר, כמו את שאר השירים בעולמנו הצר, עיבד יעקב למאי, אין הרבה מה להגיד על השיר הזה. בעצם, לא בטוח שהוא בכלל ראוי להיקרא שיר, שכן הדבר הזה נשמע יותר כמו מודעה מולחנת להזמנת מופעים של שריף ("אם אני על הבמה בחתונה / יהיה לכם שמח זה בטוח") - וההזמנה הזאת דהויה, חסרת מקוריות ולא אפקטיבית. שריף מבטיח "להרים ת'מצב רוח", ולא מקיים. לפני שהקשבתי לשיר הזה מצב רוחי היה סביר, וכעת, כשהשיר נגמר, הוא מאוד שביר.
(שני כוכבים)
רז חדד ואלי לוזון - "מלכודת התשוקה" (3:10)
יש קצת בעיה להגיע למצב צבירה של תשוקה כשרז חדד ואלי לוזון עומדים זה לצד זה בחולצות הוואי ושולחים לעברנו מבט חודרני ומעט קריפי, אבל המלכודת הלטינית שלהם בכל זאת עובדת. מה לעשות: כשפוסעים ביער שבו כל השירים עברו דרך יעקב למאי או תמיר צור ונשמעים אותו דבר קל מאוד להיתפס לשאננות. אפילו מלכודת פרימיטיבית שבנויה מקצב ספרדי חם ומחוזקת בסיבי הומור של דודים מהאייטיז עשויה להיות יעילה. במיוחד לאור העובדה שקובי אוז ויוני רועה - ציידי אוזניים ותיקים ומנוסים - הרכיבו אותה.
הקצב מיושן, אבל איכשהו מצליח לקדם תזוזה של איברים. ההומור זקן, אבל איכשהו מצליח להעלות חיוך קטן על הפנים. רז חדד ואלי לוזון הם בשום אופן לא צמד מגניב, אבל הדואט המעוך הזה שלהם איכשהו מצליח להלהיב. סיבה אחת לכך היא הניסוח האינטליגנטי של שפת הרחוב בטקסט ("דחיית סיפוק זו לא שיטה / השארת בלב שלי שריטה") וסיבה נוספת היא הפזמון הקליט והמחופף במתכוון. הרומנטיקה המלאכותית הזאת לא רק מיטיבה ללגלג בין השורות על זו ה"רצינית", שאופיינית מאוד לז'אנר: היא גם, בשורה התחתונה, הרבה יותר אמינה וכנה ממנה. "מלכודת התשוקה", להבדיל ממלכודת עכברים, היא מלכודת שמחה וכיפית. היא לא נראית כזאת מבחוץ, אבל זה בסדר: כשנופלים בה, אין סיבה לצעוק "הצילו!" או להזעיק חילוץ. זה גם נורא לא מנומס.
(שלושה כוכבים)
רינת בר - "דף חדש" (3:23)
אופטימיות היא מצרך יקר בימינו, אבל רינת בר בכל זאת אוחזת באחת כזאת. צריך לחזק את ידה, לטפוח על שכמה ולהביט יחד איתה, בראש מורם ובלב מלא תקווה, לעבר יום המחר, שאולי, אם ירצה השם, יהיה בהיר יותר. כי די, זהו, מה שעבר - עבר.
בר מבכה בשיר הזה מערכת יחסים עם טיפוס קשקשן ולא אמין ("די נמאס מסיפורים, השקרים שלך זולים / לא רוצה לשאת עלי צרות ועינויים"), שהביאה אותה למקומות נמוכים ומבישים ("איך נפלתי בשנייה, איך הכל מהר קרה / איך עשיתי מעצמי בדיחה כל כך זולה"), ובנוסף לכך, כפי שניתן לשמוע, היא הקליטה על זה, בקול של מישהי שלא אכלה ארוחת בוקר, שיר עם טקסט עילג, מנגינה משעממת ועיבוד חובבני. לא נורא. עכשיו היא פותחת דף חדש והכל יהיה בסדר. טפו-טפו-טפו.
(מינוס טריליון כוכבים)