יש כוכבים שנהנים להעמיד פני אדישים אפילו כשהם זוכים באוסקר עולים על הבמה, אומרים כמה מילים בפנים חתומות וממשיכים הלאה. ונסן לנדון, לעומת זאת, לא שומר על פאסון: כשזכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן האחרון, לפני כתשעה חודשים, הוא נתן לברז הדמעות להתפרץ, ובלי בושה נעמד על הפודיום ובכה כמו תינוק.
הפרס היוקרתי, בו זכו בעבר גדולי הכוכבים בהיסטוריה, ניתן לשחקן על הופעתו ב"ערכו של אדם", סרטו הצרפתי של סטפן בריזה, בו הוא מגלם מובטל הנאבק לשמור על צלם אנוש בג'ונגל הכלכלי-חברתי המודרני. איש לא ספר את הסרט לפני תחילת התחרות הרשמית בריביירה, ובעיקר אף אחד לא הימר כי דווקא הצרפתי יקבל את הפרס. אחרי הכל, הוא אמנם שם מוכר במולדתו, אבל אלמוני מדי מחוץ לה, והתמודדו מולו השנה שמות בסדר הגודל של מייקל קיין, מת'יו מקונוהיי, ג'ון טורטורו, מייקל פסבנדר, טים רות' וגבריאל ביירן. אך ברגע שהסתיימה הפרמיירה בריביירה, והקהל עמד נרגש ומחא כפיים במשך יותר מעשר דקות, היה ברור כי יש לנו זוכה.
ההמולה סביב לנדון ו"ערכו של אדם" המשיכה גם בתום הפסטיבל. על אף היותו דרמה חברתית מחוספסת, בה כולם חוץ מן הכוכב שחקנים לא מקצועיים, הסרט נהנה מהפצה מסחרית מוצלחת בצרפת ואף עורר בה דיון ציבורי והגיע לכותרות הראשיות של העיתונים. נוסף לכך, הוא נמכר לטריטוריות רבות ברחבי העולם, והיום (חמישי) יגיע גם לבתי הקולנוע בישראל.
לקראת עלייתו כאן, אני פוגש את לנדון באחד מבתי הקפה בשכונת היוקרה בה הוא מתגורר עדות לכך שהוא לא רק שחקן בעל שם, אלא גם בן לאחת המשפחות היהודיות המיוחסות והעשירות בצרפת, שהטביעה את חותמה על עולמות המסחר, התעשייה, הפוליטיקה והתרבות. גם לו עצמו יש רקורד מכובד במדורי החברה, הודות לאקסיות נסיכות ובנות של נשיאים.
אבל מעל הכל, מדובר בשחקן עם נוכחות מרשימה, שאת כישוריו כבר יכולנו לראות על המסכים שלנו בדרמות חברתיות אחרות, למשל "וולקאם" ו"כאוס". הזדמן לי לפגוש אותו פעמיים במהלך הקריירה הפוריה שלו, ובכל הזדמנות טרח להדגיש עד כמה המפגשים עם התקשורת מייסרים אותו.
כך קורה גם הפעם "הראיונות הללו גורמים לי מצוקה גופנית", מכריז כבר בתחילה לנדון, גברתן גבה קומה בן חמישים ושש. "אין ברירה אלא לעשותם, כחלק מקמפיין יחסי הציבור, אבל אני שונא לבחון את העבודה שלי, ולכן גם אף פעם לא צופה מחדש בסרטיי. השאלות של העיתונאים דורשות ממני מאמץ עצום, כי הן מחייבות אותי למצוא תשובות לדברים שמעולם לא חשבתי עליהם. מתוך מיליארד השאלות שהציגו לי על 'ערכו של אדם', לא היתה אחת לא היתה אחת! שחשבתי עליה בעצמי לפני כן. אני שונא את זה".
בוא ננסה לצלוח במשותף את הסיוט. נמתיק אותו בשאלה חיובית "ערכו של אדם" זוכה עד כה להצלחה מרשימה. צפית אותה, או שזה בא לכם בהפתעה? אחרי הכל, זה היה סרט קטן ודל תקציב, והבנתי שהבמאי ואתה עשיתם אותו "על הדרך", בהמתנה לגיוס הכספים לפרויקט יומרני יותר.
"נכון, ולכן בכלל לא צפיתי את ההצלחה, אבל ככה זה. סרטים הם כמו דייט לפעמים אתה מתפדר ומתאפר ומכין נושאי שיחה ויודע בדיוק מה תגיד, ובכל זאת אין קליק. ולפעמים אתה מגיע לבית קפה או למסעדה מתנשף ומזיע ואין לך מושג על מה לדבר, ובכל זאת משהו קורה. אין מתכון להצלחה, אין חוקים ואין דרך לנבא, אבל ישר אחרי הבכורה בקאן, הרגשתי כמו בטיטניק, שהמים זורמים במסדרון וחודרים לכל החדרים. נוצר כאן כדור שלג שאי אפשר היה לעצור. חלק מהעניין זה שלמרבה הצער, הנושא אוניברסלי בצרפת, בספרד, בישראל וכמעט בכל מקום, הקהל מתחבר לדמותו של הגבר המובטל. האכזריות של שוק העבודה המודרני היא נושא שרלוונטי לכולם".
אתה מאמין שההצלחה שלו יכולה להזיז משהו בחברה? קולנוע יכול לשנות מציאות?
"אני אומר על קולנוע מה שאמרו על פסיכואנליזה זה בטח לא יכול להזיק. במקרה הכי גרוע, הסרט לא ישנה דבר; במקרה הטוב הוא יזיז למישהו משהו, ואפילו אם זה יגרום לשינוי רק אצל אדם אחד, אז כבר הכל היה שווה".
אפשר להגיד שהמחויבות החברתית זה המאפיין המרכזי של הקריירה שלך?
"לא. אל תקרא לי 'מחויב חברתית'. תקרא לי 'נורמלי'. מחויבות חברתית זה הדבר הכי טבעי בעולם. לא צריך לדבר עליו בכלל. הוא מובן מאליו. מי שלא מחויב חברתית הוא המשוגע".
יש סרטים רבים שמגדירים את עצמם מחויבים חברתית אבל כל השחקנים בהם כוכבים. כאן אתה הכוכב היחיד. למה היה חשוב לכם ללהק לכאן שחקנים לא מקצועיים ואיך היה לעבוד איתם?
"למה אתה קורא להם לא מקצועיים? אין דבר כזה שחקנים לא מקצועיים, יש רק שחקנים שטרם עבדו קודם לכן בקולנוע. אל תשכח שגם אורסון וולס לא הופיע בסרטים לפני 'האזרח קיין'.
"ולמה ליהקו לכאן שחקנים שזו הופעתם הראשונה? אני חושב שזה היה חסר כבוד מצד הסרט לבוא ולהגיד למובטלים תראו, הנה הכוכבים שליהקנו לגלם אתכם, עם הקרוואנים והמאפרות שלהם, והם הולכים להרוויח כסף על חשבונכם. גם לתפקיד שלי היה עדיף ללהק מישהו שאינו כוכב, אבל אי אפשר לגייס מימון להפקה בלי שם מוכר מאחוריה, אז היה צריך אותי. עם זאת, גם אני קיבלתי שכר מינימלי על השתתפותי. מצפונית, לא יכולתי לבוא ולדפוק קופה על הסרט הזה".
אף שלא התעשר הודות ל"ערכו של אדם", כסף לא חסר במשפחת לנדון. גם שורשים יהודיים לא. סבו ריימונד היה פעיל ציוני בולט, שפעל רבות למען כינונה של המדינה היהודית, ובמשפחתו אפשר למצוא קשרים לעוד אושיות בולטות בדברי הימים של עמנו, ובהן גם אלפרד דרייפוס ואנדרה סיטרואן. נוסף לכך, גם השחקן עצמו שומר על המסורת, העלה בהתרגשות את בנו לתורה, ביקר בירושלים שלל פעמים ותמיד גאה ושמח לדבר על זהותו.
לכן, רבים בצרפת הופתעו לראות לפני שנה את הדרמה התקופתית "יומנה של חדרנית", שלא הופצה בארץ, בה מגלם לנדון דמות של אנטישמי קיצוני, המביא לידי ביטוי את שנאתו לעם היהודי בדרך אלימה וחריפה. "אני לא יכול לדבר איתך על הסרט הזה, כי מעולם לא צפיתי בו", מודה השחקן. "פיזית, אני לא מסוגל לראות את עצמי בתפקיד הזה, ולכן לא דיברתי עליו עד כה וכמובן שלא אתחיל עכשיו".
אז למה עשית את התפקיד?
"אני שמח שעשיתי אותו ולא מצטער על כך. חשוב לגלם לא רק דמויות שקרובות אלייך, אלא גם כאלה שרחוקות ממך לחלוטין; זה חשוב להתפתחות שלך כאדם וכשחקן, להבנה שלך את העולם. במקרה המסוים הזה, היה לי גם חשוב להשתתף בפרויקט המזכיר מחדש כי גזענות ואנטישמיות הן לא דבר חדש, אלא משהו שהיה קיים תמיד".
יש דיון ער בתקשורת ובחברה בכלל על האנטשימיות הישנה והאנטישמיות החדשה. מה...
"רגע, שמע לי. לא אשב איתך כאן על קפה ועל רגל אחת אסכם בשלוש דקות את ההיסטוריה של החברה הצרפתית. זה לא רציני. זה משהו שדורש כמה שעות. אני מוכן להגיד משהו בנושא, אבל בתנאי שתכתוב אותו מילה במילה".
כמובן.
"אין דבר כזה אנטישמים ישנים ואנטישמים חדשים, בדיוק כמו שאין דבר כזה בני זונות ישנים ובני זונות חדשים. יש בני זונות, וזהו. אני ידוע כאדם סלחן, אבל יש דבר אחד שאני לא סולח עליו, וזה אנטישמיות או גזענות. אין לאף אחד זכות להיות כזה, זה לא מתקבל על הדעת, ואין מה להתווכח. מי שחושב אחרת, אין לו מה לדבר איתי. לא אנסה לשכנע אותו, כי לא אשחית את זמני. אם מישהו היה אנטישמי ולו במשך שמונה שניות בחייו, הוא מקרה אומלל ואבוד. לא אכבד את עצמי אם אתייחס אליו. הוא לא מעניין. כבר קרה לי שמישהו אמר משהו אנטישמי, וכשראה את תגובתי התחיל להתרפס ולנסות להסביר - 'לא, לא הבנת אותי'. נו, באמת. אני מכיר את ההתפתלויות הללו בעל פה, ואני לא מתעניין בהן. מישהו אמר משהו אנטישמי? אני אומר לו תודה רבה, לוחץ לו את היד, הולך ולא מדבר איתו יותר לעולם. אני אפילו לא כועס עליו. הוא פשוט לא קיים בשבילי".
זה קורה לך הרבה?
"לא, אנשים יודעים הרי מי אני, ומה זו המשפחה שלי. יודעים שונסן לנדון זה משפחת לנדון ומשפחת סיטרואן ואלפרד דרייפוס. אז להגיד לי משהו אנטישמי זה כמו לבוא למוחמד עליי ולהגיד לו 'בוא מכות'. אבל נתקלתי באנטישמיות כמה פעמים, וכמובן שגם פעם אחת היא יותר מדי".
וגם היית בארץ כמה פעמים.
"ואבוא שוב מתי שרק יגידו. אם יזמינו אותי היום, אני אבוא מחר. זה מקום מלהיב בצורה בלתי רגילה. רק בניו יורק אפשר למצוא כל כך הרבה שמחת חיים".
מהשמחה בוא נחזור לעצב, לנקודת ההתחלה. היה מרגש לראות אותך בוכה על הבמה בקאן.
"אני בוכה כל הזמן. לא רק בסרטים, לא רק בקאן, גם ביומיום. כיף לבכות, זה משחרר. אני אוהב לבכות, ולא מתבייש בזה לרגע".