בסרט "נישואין פיקטיביים" שביים חיים בוזגלו בשיאה של האינתיפאדה הראשונה, נוסע המורה אלדד לניו יורק, אך במקום לעלות עם מזוודתו למטוס הוא חומק מהשדה ומתחיל בחיים חדשים בתור פועל בניין ערבי אילם. את אלדד גילם שלמה בראבא, וגם ברטרוספקטיבה בת 27 שנים, נראה שלא היה מתאים ממנו לתפקיד.
הסתתרות מאחורי דמויות אניגמטיות אינה זרה לבראבא גם בחיים האמתיים. בימי השיא של "זהו זה", לצד מושונוב הבדרן, גידי גוב הציניקן ודב גליקמן השטותניק, הוא תמיד היה "בראבא", אותה דמות אסקפיסטית שלא מספרת דבר על העומד מאחוריה. הסייד קיק שיצר, יאצק, רק העצים את תחושת הבריחה, שלא לומר הבידול. גם ב"הערת שוליים", תפקיד שהביא אותו לשטיח האדום בערב האוסקר, הוא מתחבא מאחורי השתיקה. הערך הוויקיפדי שלו ארוך ועשיר, אבל תחת הסעיף "חיים פרטיים" כתובות שש מילים בלבד: "בראבא גרוש בשנית ואב לשלושה ילדים".
ופתאום, לאחר יותר מ-40 שנים בתעשייה, בראבא מעלה מופע יחיד ונפתח. מה זה נפתח? מקלף את כל שכבות הבצל, עד לאחרונה והמדמיעה ביותר שבהן. הוא מצחיק, פורט על הרגש ובעיקר מגלה מיהו אותו איש שהרבה דורות אהבו, אבל מעולם לא באמת הכירו.
כשעלה לבמה הבטיח בראבא, בן 65 ונראה מצוין פיזית ומנטאלית, חוויה תרפויטית, כזו שמייצרת אצל הצופה תחושה של ריפוי. זו הצהרה שיש בה מן הבעייתיות, שכן לא כל אמן, אפילו אחד שנמנה עם הטובים ביותר, מצליח להסיר את המחיצה העבה שקיימת בינו לבין הקהל. בראבא מנתץ את הזכוכית הווירטואלית מהרגע הראשון. מחוויות ילדות ונעורים (על אוננות: "אמא שלי אמרה לי 'אם תעשה את זה עוד פעם אני אמות'. מאז רצחתי אותה כל יום פעמיים"), דרך המפגש בצבא עם גנדי שהעביר אותו סופית לשואו ביזנס ועד ההתמודדות עם ההזדקנות ("ויאגרה עושה לי גזים בגבות"), הוא לא מראה קושי לעניין ולשעשע את היושבים באולם, ברובם בני גילו או אפילו מבוגרים יותר. בראבא חושף רובד אחרי רובד בחייו ופתאום נראה לך שהחוויות שלו הן החוויות שלך, ולא ממש משנה אם אתה בן 5, 10 או 90.
בשעה וחצי הזו לא חסרים רגעים קסומים. ברגע עצוב ונוגע במיוחד, מספר בראבא כיצד עלה להופעה בבית החייל מיד לאחר שאחותו הודיעה לו בטלפון שאביו נפטר. אבל אל פחד, לא עצב נותן את הטון במופע, שכולל גם הפתעות ואורחים לא צפויים. בעיני, גולת הכותרת היא המיני סטנד-אפ של יאצק, ודווקא לא משום שחיכיתי לו כל כך. כולם אוהבים את יאצק, אני תמיד תיעבתי את הדמות הזו ואת רובוט האייטיז המחריד שליווה אותה. עבורי, העובדה שהיא המזוהה ביותר עם בראבא עושה לו עוול, אם כי הוא עצמו די כיוון אותה ואת הקריירה שלו לשם. דווקא הסלידה הבסיסית גורמת לי להרגיש מחויב לציין את הביצוע הקורע והמונולוג של יאצק המודרני תחת שלטון ביבי. כנראה שהגיע הזמן להאמין שהוא באמת תמיד נופל וקם.
אל תחפשו מילים רעות על הערב הזה. זו הופעה מרגשת, מלאת הומור וסנטימנט ובעיקר מודעת לעצמה. שקוף מאי פעם, בראבא אינו חוסך מעצמו ביקורת, מכה על חטא ובעיקר פורט על מיתרי הצחוק והרגש. בשירו הקלאסי "Cats in the Cradle", מספר הארי צ'ייפין על אב שלא הקדיש זמן לילדו, ולעת זקנה הגלגל הסתובב ובנו הוא כעת זה שמזניח אותו. בראבא מצייר תמונה דומה, אבל מעניק לה נופך הומוריסטי שמאפשר לו (ואולי גם לשני בניו מנישואיו השניים) לסלוח לעצמו. עם פעוטה שזה עתה נולדה לו ולבת זוגו השלישית, שמר גאון, שכתבה עמו את המופע, בראבא מפזר שלל של חיוכים אופטימיים. מומלץ מאוד להיות נוכח באחד הערבים שבהם הוא עומד על הבמה ולתפוס אותם.