פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שכפול מסוכן: "הסוד שבעיניים" הוא רימייק עייף ומיותר

      בלי הנשמה של הסרט הזר המקורי ועם הופעה בינונית מאוד של שתי הכוכבות הגדולות שלו, "הסוד שבעיניים" הוא עוד תזכורת לכך שלא כל סרט זקוק לגרסה הוליוודית, בוודאי לא כזה שמראש התאים למסגרת האינטימית המקורית שלו

      שכפול מסוכן: "הסוד שבעיניים" הוא רימייק עייף ומיותר

      קל להתרעם על התעשייה ההוליוודית כשהיא בוחרת לאתחל סרט או סדרת סרטים מצליחה מהעבר. הסיבה שישנם מעט סרטים מצוינים והרבה סרטים בינוניים ומטה היא שמשהו עבד בחיבור בין הבמאי, השחקנים, המצלמה, האפקטים, העריכה, האיפור והסאונד באופן שקשה מאוד לשחזר, או שאין סיבה לשחזר. הטיעון של אנשי התעשייה יעסוק כמעט תמיד בפן הכלכלי. אם ישנה אפשרות לגרוף עוד מזומנים ממותג מוכר ואהוב ואולי גם לבנות קהל מעריצים חדש, היא מצדיקה את הפגיעה גם ביצירה המקורית וגם במעריצים הוותיקים. אפשר להתווכח לא מעט על הרציונל הזה, אבל לפחות יש כאן היגיון כלכלי. ואז מגיעים רימייקים כמו "הסוד שבעיניים" ופתאום אפילו מי שמנסים למצוא היגיון בתעשיית המחזור הזאת, נותרים כשהם מגרדים בראש במבוכה.

      "הסוד שבעיניים" הוא הסרט שזיכה את ארגנטינה בפרס האוסקר הזר ב-2010. זה היה סיפור קטן, קודר ומטריד על חוקר בדימוס שמנסה לסגור מעגל על ידי כתיבת ספר אודות פרשת רצח מסתורית ובלתי פתורה, שבה היה מעורב 25 שנים קודם לכן. הפרשה לא רדפה את גיבור הסרט רק כאובססיה מקצועית להשיג צדק, אלא גם בגלל החיבור שלה לקשר הלא ממומש בינו לבין מי ששימשה כממונה עליו במהלך החקירה. הגרסה האמריקאית משנה כמה פרטים טכניים (הזמן שחלף הוא 13 שנים, הנרצחת היא בתה של שותפתו של הגיבור) אבל מותירה את הסיפור כמעט ללא שינוי, כולל מערכת היחסים בין ריי (צ'יווטל אג'יופור), החוקר לשעבר, לקלייר (ניקול קידמן), שהפכה בינתיים לתובעת המחוזית. הזמן לא מרפה מהאובססיה של ריי להגיע אל הרוצח ובמקביל מרצונו לכבוש את ליבה של קלייר.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      למה היינו צריכים את זה? (צילום: יח"צ)

      השאלה הראשונה שצריכה להישאל במקרה של כל רימייק היא, כאמור, למה? מה גרם למישהו לחשוב שהסרט הנחמד הזה (אבל באמת שלא יותר) זקוק לגרסה כמעט זהה באנגלית? ההסבר היחיד שעולה לראש הוא הסיום. מבלי לספיילר דבר למי שלא מכיר את הגרסה המקורית, ל"הסוד שבעיניים" יש אכן סיום שנשאר עם הצופה הרבה אחרי שהכתוביות מסתיימות. האם זאת סיבה טובה מספיק לשכפל יצירה? ובכן, התשובה במקרה הזה היא חד משמעית: לא. "הסוד שבעיניים" הוא מסוג הסיפורים שמתאימים כמו כפפה לז'אנר הסרטים הזרים, ז'אנר שסובב כמעט תמיד סביב סיפורים אנושיים קטנים, עם דגש נרחב על יצירתיות אמנותית בעריכה ובצילום, ותוך הבלטה של יכולות משחק שמעצימות את הסיפור. המגע הרגיש של הבמאי חואן חוזה קמפנלה הפך את הסרט המקורי ליצירה ראויה לאוסקר.

      הגרסה החדשה של הבמאי בילי ריי נעדרת את המגע החשוב הזה. ריי, תסריטאי מוכשר ובמאי בתחילת דרכו, מתמחה בעיבודים של סיפורים מהכתב אל הקולנוע ("קפטן פיליפס", "זכוכית שבורה", "משחקי הרעב"), אבל במקרה הזה הוא נדרש להביא מגע מרענן ליצירה קולנועית קיימת והמגע פשוט לא קיים. ריי מסתפק בחזרה על אותו הסיפור בדיוק, בלי פרשנות יצירתית משלו, בלי התעמקות בזוויות חדשות שאולי היו מצדיקים רימייק ובעיקר בלי שום מגע יצירתי. אם כבר, הסרט של ריי מצליח להעלים את הנשמה של הסרט המקורי, שעיקרה ברגש שנוצר בין הדמויות. "הסוד שבעיניים" מתנהל כמו פרק בסדרת חקירת פשעים גנרית, הדינמיקה בין הדמויות שטחית, התקדמות העלילה נעשית כמעט כולה בהילוך ראשון. חלקים רבים מ"הסוד שבעיניים" הם פשוט קולנוע בינוני ומלא בדיאלוגים חלשים.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      אתה מרגש, את קפואה (צילום: יח"צ)

      טעות גדולה אפילו יותר היא הליהוק הסלבריטאי שהונחת על הסרט הזה, כמעט בלי מחשבה. ג'וליה רוברטס וניקול קידמן הן שתי איי-ליסטיות שאפשר למרוח על הפוסטר ולפתות בעזרתן צופים שאולי לא מכירים את הסרט, אבל התמורה שהם יקבלו מהן חיוורת במיוחד. קידמן תקועה כבר כמה שנים עם מחוות פנים קפואות שלא באמת מאפשרות להבין מה בדיוק עובר עליה בסרטיה האחרונים. ג'וליה רוברטס מעולם לא היתה שחקנית דרמטית מצטיינת. שתיהן מצליחות לפספס את רמת הרגש הנכונה לאורך כל הסרט. בכל סצנה הן או אובר-דרמטיות או אדישות מדי. העובדה שהדמויות שלהן כל כך לא מעניינות מקשה עוד יותר על הסרט להתרומם מהבינוניות שרובצת עליו גם ככה.

      נקודת האור היחידה בסרט היא צ'יווטל אג'יופור בתפקיד ריי. אג'יופור איבד בשנייה האחרונה את פרס השחקן הטוב ביותר בטקס האוסקר לפני שנתיים למת'יו מקונוהיי. הוא היה נפלא, מרגש ושובר לב ב"12 שנים של עבדות" ומנעד הרגשות הזה מגיע איתו גם לכאן. ריי שלו הוא היחיד מבין כל גיבורי הסרט שהתהליך שעובר עליו, המטען הרגשי והאובססיה שאליה נכנס, מורגשים עד לכיסאות הצופים. הוא מצליח כמעט בכוח לגרור את רוברטס לכמה סצנות טובות כשהם יחד, את קידמן הקפואה אפילו הוא לא יכול להציל. מסקרן לחשוב איך הסרט הזה היה נראה עם פרטנריות טובות יותר לצידו.

      "הסוד שבעיניים" הוא דוגמה נהדרת לרימייק שלא היה צריך להיעשות. יצירה מטבעה היא ביטוי של חדשנות וזווית ראייה מקורית, וכשאין כאלו בנמצא מוטב להניח ליצירות העבר לנוח את מנוחתן בשלום. המסקנה החשובה באמת מהסרט היא שג'וליה רוברטס וניקול קידמן זקוקות לתפקידים טובים יותר כדי שהקריירה שלהן לא תהפוך לצל חיוור של העבר, בדיוק כמו סרטן האחרון.