פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מצעד הסצנות הלוהטות של "ג'וני ואבירי הגליל": איתמר באגם

      "ג'וני ואבירי הגליל" הכניסה לחיינו שורה של סצנות סקס לוהטות ולא שגרתיות בנוף הטלוויזיה הישראלית. הבמאי דני רוזנברג כותב על הסצנה שהגיעה למקום השלישי במצעד שלנו

      מצעד הסצנות הלוהטות של "ג'וני ואבירי הגליל": איתמר באגם

      הסצנה שאתם רואים כאן שודרה בפרק 11. מספר פרקים קודם לכן, בעת המלחמה, יצאו איתמר (אושרי כהן) ושרה'לה (אוולין הגואל) מהמקלט וליד האסם הסמוך, בעוד איתמר היה בין רגליה של שרה'לה נפל טיל בקרבת מקום ומוטט על השניים את התקרה. למחרת איתמר נרדם ברכבו של ג'וני ושוטט הלום על הכביש המרכזי, באותו הלילה ברח מביתה של שרה'לה לאחר שלא הצליח לתפקד ובסצנה הזו הוא שוב מוצא עצמו קרוב ל"מקורו של העולם" (כפי שבא לידי ביטוי בציורו של גוסטב קורבה). כשהלקוחה מבקשת ממנו, במבטא צרפתי כבד, את התענוג האוראלי, הוא מהסס ומסביר שבפעם האחרונה "שהעניק" זה נגמר בכי רע. לבסוף הוא עושה כדבריה, ממשיך כאשר היא מבקשת ממנו "למלא אותה", נבלע בתוך גופה ויוצא בליבו של מעיין, במקום וזמן אחר.

      סיפורם של ג'וני ואבירי הגליל נע בין המציאותי לדמיוני כשהסצנה הזו נמצאת בקצה הסקאלה, משייטת מעל לגבולות המציאות ונושקת בחלום.

      ניתן לחלץ פרשנויות רבות לסצנה, להתייחס אל איתמר, הילד הנצחי, יחסיו עם אביו הפטריארך (שמיל בן ארי) ואימו (דפנה ארמוני) אל מול יחסיו הרומנטיים עם שרה'לה חברתה הטובה, לדון באבר המין הנשי שמאיים עליו אבל גם משמש בסצנה כמעבר בין שני העולמות, לגעת בכמיהה לשוב לרחם שיכיל אותו, רחם שהוא מקור חיים ומסמל עבור איתמר גם את המוות אותו כמעט וחווה מספר ימים קודם לכן.


      בהקשרים יותר רחבים, ניתן לדבר על היחסים בין הקו הזכרי הליניארי לנקבי המעגלי ועל משמעות שבירת ציר הזמן בחייו של איתמר המסתיים באותו מעיין, על גדותיו יפגוש ברב שיוביל אותו להארה, על היחס בקבלה לדמותו של האדם הראשון שהיתה בתחילתה שלמה ומאוחדת, צופנת בחובה זכר ונקבה והשאיפה לחזור אל אותה הרמוניה, נושא בו עסק רבות גם המר"ן יוסף קארו, הקבור בצפת, העיר אליה יגיע איתמר בסוף תהליך החזרה בתשובה אותו הוא מתחיל בפרק זה, על הצבעים והצורות שבחיבור בין שני העולמות ועוד.

      אני כותב על כל אלו ברשימה אחת דחוסה גם בכדי להציג את חוסר התוחלת בניסיון לפרש.

      אם להיאחז במילים שכתב אחד המרנ"ים של אנשי הקולנוע, הבמאי אנדריי טרקובסקי: "הדימוי שואף אל האינסוף ומוביל אל המוחלט, ואפילו מה שיכול היה להתכנות רעיון הדימוי ברב מימדיותו ורב משמעותו, לא ניתן לביטוי במילים".