מבסוטי

בתור מישהו שהתקליט הטוב באמת האחרון שלו יצא לפני יותר מעשרים שנה, בוטסי קולינס הוא הבן אדם הכי מבסוט מעצמו בעולם. אבל גם אם במהלך רוב שנות השמונים ושנות התשעים, קולינס בילה את רוב זמנו בלחייך יפה למצלמה (כולל הופעה בלתי נשכחת ב"רוקדים ברחובות", בה הוא השפיל בפומבי את נגן הקלידים האגדי ברני וורל) והשתדל לשמור על מעמדו כנגן הבאס הנוצץ והחשוב מכולם, כאשר הדבר דרש ממנו לשחוק עד כדי גיחוך את הפרסונה שלו (שכוללת חליפת טייצים בצבעי הקשת, כובע קוסם, משקפי שמש בצורת כוכבים, נעלי פלטפורמות, גורמטים במשקל של כמה וכמה קילוגרמים ורטוריקת כדורגלנים מגלומנית בגוף שלישי), הרי שלא רק שצריך לזכור לו חסד נעורים כמלך מלכי המקפיצים, אלא שגם נדרשת מידה רבה של טוב לב ונחמדות כדי לפרגן לו את האלבום החדש שלו.

אבל קודם כל, כפיים: בוטסי קולינס הוא, באופן בלתי מעורער, אחד משליטי הקצב של המוזיקה הפופולרית. מי שהעפיל אפילו על ג'יימס בראון ברמות הגרוב הבלתי נלאות שלו, ששם פ' רפה בפאנק של ג'ורג' קלינטון ב"פרלמנט" ו"פאנקדליק", הגניב את די-לייט וגם הרביץ כמה קטעים מעולים משל עצמו (בשביל מידע מקיף יותר כנסו ל-"אול מיוזיק גייד". מה אתם חושבים, פה זה מודיעין?). בקיצור, איש חשוב ואהוב. בסיסט חדשני עם אצבעות שלא מהעולם הזה. אסתכן ואומר – מי שאחראי לכך שהפופ האמריקאי נשמע כמו שהוא נשמע. תשאלו את הנפטונז. אני יודע שרבים מהילדודס שלמדו לנגן על גיטרה בס אצל מורים שונים לנגינה בישראל נושאים את עיניהם לעבר עגל הזהב של הגיטרה בס – הבאסיסט של Level 42. אבל, חבר'ה, תקשיבו לי טוב – בוטסי זה הריל-דיל. אם תנגנו כמותו, תוכלו להצטרף ל"דג נחש".

“Play With Bootsy”, התקליט החדש שלו, מנסה לשחזר את ימיו של בוטסי כאחד שמישהו שם עליו ולהחזיר אותו מהתהומות שבהם היה שרוי בשנים האחרונות (בן יותר מחמישים ומוציא יותר מדי תקליטים שנשמעים אותו הדבר ומדברים על אותם דברים, כלומר עליו). לפי רשימת האורחים שבאים לעשות לו כבוד מלכים, בוטסי מצליח לפחות לקבל את ההכרה שמגיעה לו עוד בחייו (דבר שגנדי לא זכה לו). יעלו ויבואו סנופ דוג, בובי וומאק, פאט ג'ו, שייקדאון, ליידי מיס קייר, ג'ורג' קלינטון, סליי אנד רובי, צ'אק די ופט בוי סלים, שמחזיר לבוטסי טובה אחרי שהוא התארח באלבום האחרון שלו. רשימה מעניינת לכל הדעות, למרות שההיפ הופ, שחייב לבוטסי כל שרמוטה שמנענעת את הטוסיק לצלילי הג'י-פאנק המתוק מדבש, היה יכול לשלוח נציגים בדרג קצת יותר משכנע. אבל למה להיות קטנוני.

למרות האקלקטיות היחסית של המתארחים הנכבדים, “Play With Bootsy”, ואת זה לא היה קשה לנחש, הוא הצגה של איש אחד. זה אותו הבס הדומיננטי שמרעיד את הביצים ואותו הקול המג'נוני. הרקע רק מתבל את המובן מאליו. יש כאן כמה שירים סבבה (פט בוי סלים עושה עבודה טובה ובובי וומאק מפציץ כהרגלו), אבל כל התקליט הזה עמוס, דחוס ודי פחוס. לא הייתי מעז להיות חצוף ולומר שבוטסי גמר את הסוס, אבל אפילו ש-“Play With Bootsy” הוא באמת תקליט שמח ומענטז ולמרות שיש כאן ניסיון להרים את בוטסי בהפקה נוצצת ומושקעת מכפי הרגיל, הרי שאזל כבר הכוח לאותו הטריק באותו הסאונד ואותם מהלכי בס באותה אסתטיקה שבוטסי מריץ כבר שנים (בשינויים קלים, כמובן). כבודו במקומו מונח לאללה, עכשיו שיעזוב אותי בשקט.

* Bootsy Collins - Play With Bootsy, הד ארצי