פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מלחמה קרה מדי: "גשר המרגלים" הוא מותחן בינוני ושכיח

      על אף שבמרכזו עומד סיפור דרמטי בשיאה של המלחמה הקרה, סרטו החדש של סטיבן ספילברג ממשיך את הקו של "לינקולן" וזונח את הדרמה לטובת פלפולים משפטיים ודיאלוגים יבשושיים. מלבד דמותו הנהדרת של מארק ריילנס קשה למצוא בו משהו שנשאר איתנו אחרי עליית הכתוביות

      מלחמה קרה מדי: "גשר המרגלים" הוא מותחן בינוני ושכיח

      אי אפשר להתחיל לדבר על "גשר המרגלים" מבלי לעסוק קצת בתהליך שעובר על סטיבן ספילברג. הבמאי ששינה את הוליווד בשלהי שנות ה-70 והפך אותה במידה רבה למפעל הבלוקבאסטרים והאפקטים שאנו מכירים כיום, נמצא כבר תקופה ארוכה במקום אחר. יכול להיות שלשם הוא בעצם כיוון מאז ומתמיד, יכול להיות ש"אי.טי", "פארק היורה", "מלתעות" ו"שודדי התיבה האבודה" היו בסך הכל שלבים בדרך לשאיפת חייו האמיתית: יצירת דרמות תקופתיות כבדות משקל על אירועים היסטוריים מרכזיים. העניין הוא שהמותג ספילברג היה ונותר מזוהה עם סרטים "גדולים מהחיים", עם ספקטקלים קולנועיים שרק יד האמן שלו מסוגלת לייצר. כשהשם ספילברג מקושר לסרט חדש, האסוציאציה הראשונה לעולם לא תהיה גברים לבנים מבוגרים משוחחים בנימוס, וזאת בעיה. "גשר המרגלים" מוצג לקהל הרחב כסרט ספילברגי קלאסי עם מטוסי קרב מתפוצצים, מאבק דרמטי בין שני צדדים יריבים ומוזיקה דרמטית, אבל בפועל הוא ממש רחוק מזה. טוב, חוץ מהקטע של המוזיקה הדרמטית.

      "גשר המרגלים" מתרחש ב-1957, שיאה של המלחמה הקרה בין ארה"ב לברה"מ. החשש ממלחמה גרעינית נראה ממשי מאי פעם, בבתי הספר מתרגלים השתטחות מתחת לשולחנות, ובצללים של שתי המעצמות פועלים המרגלים שמנסים להעביר חזרה הביתה כמה שיותר מידע על כוונות הצד השני. רודולף אייבל (מארק ריילנס), מרגל רוסי שנתפס על ידי ה-CIA האמריקאי, מובא למשפט ראווה שיביא בוודאות להוצאתו להורג. ג'יימס ב. דונובן (טום הנקס), שותף במשרד עורכי דין בברוקלין, נשכר לייצגו במשפט והופך מיד לשנוא הציבור והמדינה. אלא שבמקביל, משימה חשאית אמריקאית בעורף האויב משתבשת כשמטוס ריגול מופל מעל שטח ברה"מ, והטייס האמריקאי הופך לשבוי רב ערך מאחורי מסך הברזל. כאשר סטודנט אמריקאי נוסף נחטף במזרח ברלין, נדרש דונובן להפוך למתווך בין שתי המעצמות היריבות, במטרה להביא לעסקת חילופי שבויים דרמטית.

      גשר המרגלים (יח"צ)
      גברים לבנים משוחחים בנימוס, נשים מאזינות. הנוסחה הספילברגילת החדשה? (צילום: יח"צ)

      שורת קרדיט מרגשת לא פחות מאשר זו של ספילברג ב"גשר המרגלים" היא של האחים כהן על התסריט, בצוותא עם מאט צ'ארמן האלמוני לחלוטין. כששני התסריטאים הכי יצירתיים בעולם חוברים לבמאי אגדי, הציפייה היא שניצוצות יעופו באוויר, וזה לא באמת קורה. ההתרחשויות שמתוארות בסרט אכן דרמטיות וראויות לעיסוק קולנועי. המשימה של דונובן בעורף מזרח ברלין, תוך סיכון עצמי קשה וניהול משא ומתן סבוך עם גורמים עוינים, וכשגורל של סודות מדינה רגישים נמצא על כף המאזניים, היא כר פורה ליוצרים מצליחים כל כך. אבל במקום פילם-נואר אפלולי ומורט עצבים, "גשר המרגלים" בחלקים גדולים שלו מרגיש כמו תיעוד של הדיונים על תקציב המדינה, מינוס ההפסקות הקומיות לאינהלציה של אורן חזן והשלטים של צחי הנגבי. דונובן מתעקש על שחרור מקביל, הרוסים מתעקשים על שחרור של שבוי אחד, הגרמנים נעלבים, הרוסים מתרצים, האמריקאים מבקשים שניים, הרוסים מתעקשים להפריד. מי בעד? מי נגד? יש נמנעים? הסרט מעולם לא עובר את ההילוך השני גם ברגעי הקליימקס הגדולים ביותר שלו.

      עבור מי שעקב אחרי התסריטים שכתבו הכהנים בשנים האחרונות לבמאים אחרים, "גשר המרגלים" לא אמור לעורר הפתעה ענקית. "לא נשבר" של אנג'לינה ג'ולי ו"גמביט" של מייקל הופמן גרמו אפילו לאחים אהובי התעשייה לחוות את זעם המבקרים. וגם כאן, בדרמה תקופתית אפלה, הם מצליחים לפספס. ההשוואה המתבקשת ביותר ל"גשר המרגלים" היא "ארגו" של כריס טריו ובן אפלק. שני הסרטים דומים בלא מעט אספקטים (בני ערובה, משא ומתן, שהות במדינה עוינת, השלכות חמורות במקרה של כישלון), אך בעוד טריו הפך את הרפתקאותיו של טוני מנדז לרכבת הרים מסעירה, "גשר המרגלים" נותר עמוק בפלפולים המשפטיים ושיחות הסלון. לעומת זאת, חלקים חשובים בעלילה (כמו השנאה כנגד השבויים שנחשבו לבוגדים בארה"ב), נדחקים לשברירי סצנות חסרות משמעות. הדמויות פלקטיות וגנריות להחריד, בעיקר השבויים האמריקאים שנמצאים על המסך בעיקר כדי לסמן וי. משפט הראווה שנעשה לטייס האמריקאי והפלתו מוצגים בתוך שלוש דקות. למעשה, לאור העובדה שאנחנו יודעים עליהם ומחוברים אליהם רגשית כל כך מעט, קשה להבין את המוטיבציה של דונובן להזיז הרים כדי לשחררם.

      גשר המרגלים (יח"צ)
      ריילנס (באמצע), בהופעה יוצאת מן הכלל (צילום: יח"צ)

      הדמות היחידה שזוכה לטיפול נכון בסרט היא זו של רודולף אייבל, והדינמיקה בינו לבין דונובן עומדת במוקד הרגעים הטובים המעטים מדי של הסרט. מארק ריילנס מגלם בדיוק מושלם דמות מאופקת וקרת רוח עם סרקזם קליל שהופך אותה לחביבה כמעט מהרגע הראשון שבו היא נראית על המסך. טום הנקס מציג כאן הופעה טובה בתפקיד הראשי, אבל ריילנס מצליח לגנוב לו את ההצגה בכל פעם שהוא חולק עמו מסך. לא מפתיע שנכון לעכשיו באזז האוסקר סביב הסרט מתרכז בעיקר סביב קטגוריית שחקן המשנה. הקשר שנוצר בין השניים מגולם בסרט בשלל מחוות גלויות (שימוש בממחטות אף) וסמויות (אידיאלים של צדק ונאמנות) ואולי בגללו נראה שדונובן וגם אנחנו כצופים מודאגים יותר לגורלו מאשר לזה של השבויים האמריקאים.

      לצד שני הכוכבים בונה ספילברג שחזור מרשים של ברלין המתחלקת בין מזרח למערב וברוקלין של שנות ה-60, ומנסה להעצים את הדרמה בעזרת האווירה הציבורית הסוערת שסבבה את האירועים ועם דמויות אפלות שאורבות לגיבוריו בלילות של גשם סוער. אבל כמו ב"לינקולן" ו"סוס מלחמה", נראה שבשלב הנוכחי של חייו המקצועיים הוא עושה את החלקים האלה בעיקר כדי להוכיח שהוא עדיין יכול. מה שבאמת מעניין אותו הוא האידיאלים האמריקאים הנעלים, שנראים מייגעים וצפויים יותר מסרט לסרט. כשמשלבים את כל זה עם דיאלוגים יבשושיים ותסריט משעמם, מתקבל מותחן תקופתי חסר ייחוד, שמתאמץ מדי לרגש ובעיקר שכיח מאוד. אולי "גשר המרגלים" יהיה הסרט שישכנע את ספילברג לחזור להיות הבמאי הגדול מהחיים שגדלנו להעריץ. ואם לא, הוא לכל הפחות חותמת סופית לכך שההגדרה ל"סרט של ספילברג" זקוקה לעדכון דחוף.