שנה לאחר שקיבלה את הפסלון המוזהב על "עדיין אליס", נראה היה כי ג'וליאן מור תשחזר את ההישג גם הודות ל"לאהוב אותה" ("Freeheld"). לא זו בלבד שהכוכבת שוב מגלמת כאן אשה חולה, בדיוק כמו שהאקדמיה אוהבת, אלא שהיא אף מגדילה עשות ומוסיפה לטרנספורמציה הפיזית גם מאבק למען זכויות הקהילה הגאה. גם סרטן, גם מסרים ליברליים, מה עוד יכול האוסקר לבקש?
התשובה היא שהמציאות אינה כה פשוטה. וכך, "לאהוב אותה" עולה עתה על האקרנים שלנו לא כשהוא נישא על גל תשבוחות ומועמדויות לפרסים, אלא מכוסה בערפל של תגובות חמוצות.
זה קרה כיוון שאנשים ציפו לדבר אחד, וקיבלו דבר אחר. "לאהוב אותה" מבוסס על פרשה מן המציאות האמריקאית, שכבר הונצחה בסרט תיעודי: סיפורה של שוטרת מניו-ג'רזי שחלתה בסרטן סופני, ובמקום לקבל תמיכה מן הרשויות, למדה שלא תוכל להוריש את הפנסיה שלה לזוגתה (אלן פייג'), וכיוון שלזו לא היה ביטחון כלכלי, משמעות הדבר היתה כי היא עלולה לאבד את ביתם המשותף. כדי להגן על עתידה של אהובתה, אבל גם ובעיקר כדי להילחם על הצדק, יצאה אשת החוק הגוססת לקרב באטימות של מועצת המחוז והובילה לשינוי שהיו לו השלכות ארוכות-טווח.
רק שבניגוד לפריצת הדרך המהפכנית של הגיבורה, הסרט עצמו די שמרני. כבר בשלב מוקדם של העלילה הוא לוקח את המושכות מידי השוטרת, ומפקיד את דגלה בידי שני גברים לבנים האחד, רב יהודי מעט מרוצה מעצמו בגילומו של סטיב קארל, המזדהה עם המטרות שלה ושל אהובתה; האחר, עמיתה המופנם, שמשחק מייקל שאנון, ולמרות הססנותו ההתחלתית גם הוא אוזר אומץ ונושא את הלפיד. יחדיו, נוטלים השניים את זכות הדיבור ומפעילים תעלולים תקשורתיים מתוחכמים ואפקטיבים על המחוקקים גם הם, כמובן, מסוג הדמויות שאנו רגילים לראות בקולנוע האמריקאי.
בקיצור, מה שהיה אמור להיות מעורר השראה מתגלה כסוג של בדיחה רב, שוטר קתולי ומחוקק פרוטסטנטי יושבים ומתדיינים. חסר רק רופא מורמוני ואת האוסקר אפשר לתת לדידי מנוסי. אז ניתן להבין מדוע יצא קצפם של הסולדים מ"לאהוב אותה". אמנם, הסרט נושא לשווא את מאבק של נטולי הזכויות, ולמעשה מחביא אותו מאחורי עוד סיפור על בעלי פריביליגיות.
איתרע מזלו של "לאהוב אותה", והוא גם נפל בשנה בה הוקרנו בארצות הברית כמה יצירות מדוברות נוספות שהואשמו בעוולות דומות, למשל "הנערה הדנית" ו"סטונוול", והפך יחד איתן לסמל של צביעות הוליוודית. לו הפיקו אותו לפני עשרים שנים או אפילו עשור, בתקופה בה פוליטיקת הזהויות לא שלטה בציבוריות האמריקאית, ייתכן וקבלת הפנים שלו היתה אחרת לגמרי. ב-2015, דינו היה לספוג מקלחת קרה ובניגוד לציפיות, להידחק מרשימת הפייבוריטים לאוסקר.
אי אפשר להתעלם מן הדיון הזה, אבל גם לא למצות אותו, וקצרה היריעה מלהתמודד כאן עם כל השאלות שהוא מעלה. לשם האיזון, אפשר בכל זאת לתהות - האם "לאהוב אותה" אינו הרע במיעוטו, ואולי היה ראוי להתייחס אליו ולשכמותו יותר בסלחנות, כדי למנוע את המצב שנוצר, ובו אין כמעט סרטים על מאבקים לשיוויון זכויות במירוץ לאוסקר ומי שדוהרים לפסלון הם "להציל את מארק ווטני" ולהיטים אסקפיסטים אחרים? זו אינה שאלה רטורית, וגם אם בכלל יש לה תשובה, היא בוודאי מורכבת.
לעומת זאת, אפשר למצוא תשובה פשוטה לשאלה אחרת מעבר לכל, איך בכלל הסרט? זו תשובה פשוטה כיוון שהסרט פשוט, מינורי, בסיסי, מה שעד לפני כמה שנים היה נהוג לכנות כאן "גרסה משודרגת לדרמת הולמרק". התוצאה כשלעצמה עשויה היטב, רהוטה וקולחת. היתרון הגדול שלה הוא מה שעלול היה להיות חסרונה: בקצת יותר משעה וחצי, דוחס כאן הבמאי פיטר סולט השתלשלות עניינים מרובת אירועים. הגיבורות נפגשות, מתאהבות, עוברות לגור יחד, מגלות את דבר המחלה ואת העול הביורוקרטי, מתמודדות עם שני אלה ועוד ועוד. יש כאלה שהיו דוחסים זאת בצורה נמהרת ושרירותית, אבל הבמאי עושה כך באופן חכם ומחושב. "לאהוב אותה" אינו קופצני אבל גם לא משעמם לרגע, ורק מרוויח מן העומס העלילתי.
את סולט גילינו בעשור הקודם ב"ויקטור ורגאס" וב"הלילה של ניק ונורה", שתי פנינים של ממש, קלאסיקות אינדי בלתי נשכחות. כאן, מגע ידו הייחודי אינו מורגש, אבל הוא כן מביים באנושיות ובמיומנות, ויודע איך למצות את המיטב מצוות השחקנים המפואר. מייקל שאנון קר רוח כהרגלו, סטיב קארל ממזרי כתמיד, אלן פייג' משתמשת במלוא מגוון הבעות הפנים שלה ומעל כולן עומדת ג'וליאן מור, בשיא אצילותה. כמו ב"עדיין אליס", גם כאן היא משכילה לחדור לנשמת הצופים.
אף שרוב הזמן מדובר בדרמה קורקטית על תקנות וחוקים, בסופו של דבר יש ב"לאהוב אותה" גם סצנה מרגשת שעוסקת בנושאים מופשטים יותר אבדון וזיכרון. זו גם מתכתבת עם מעמד דומה ב"עדיין אליס", ויחדיו ממצבים שני הסרטים את מעמדה של ג'וליאן מור כמרסקת הלבבות הרשמית של הקולנוע בימינו.
כרטיס לדרמה של ג'וליאן מור הוא כרגע כמו כרטיס בכיוון אחד לרכבת העצב. "לאהוב אותה" מזכיר כי בימינו, מי שרוצה לראות סרט בכיכובה חייב לשאול את עצמו קודם לכן מה עדיף לאהוב ולהיפגע או לא לאהוב בכלל.