באיזשהו שלב באזור ההדרן מיקי גבריאלוב פנה לקהל ואמר: "אתם מבינים שאנחנו מאוד מתרגשים, לא ניגנו את החומר הזה 44 שנים". לחיו הסמוקות של בסיסט הצ'רצ'ילים זהרו גם בחושך של הבארבי. עיניהם הנוצצות, מבטם המופתע של כל חברי הלהקה, בלט מהרגע הראשון של ההופעה, וקולו המעט חנוק של גבריאלוב רק ביטא את מה שהלך על הבמה ומסביבה: תחושה גדולה מאוד של סגירת מעגל, של הכרת תודה, אות הערכה וחיבוק מלא ואמיתי, שרק דרך איחוד כזה ניתן היה לקבל.
לא, זו לא היתה הופעה מפוצצת בפארק של כוורת, אבל מספיק היה לראות את הברבי מלא עד אפס מקום הרבה לפני תחילת המופע כדי לאמוד את העתיד לקרות. כמו בכוורת, שבמובן מסוים אפשר להנגיד אותה לאומץ המוזיקלי של הצ'רצ'ילים, היו בקהל את כל סוגי האנשים: צעירים ומבוגרים. מגודלי שיער וקירחים מלבינים. אנשים שצריכים מעקה כדי לטפס במדרגות ונערים עם חולצות של להקות עכשוויות. כאשר כמה דורות נפגשים בהופעה אחת ונהנים באותה מידה, אתה מבין שיש כאן משהו מיוחד. כן. כבוד אמיתי ללהקה ולמוזיקה המופלאה שלה ורעב יוצא דופן לשמוע אותם פעם אחת, רק עוד פעם אחת, על במה.
את הכבוד הזה הצ'רצ'ילים המופתעים, הנרגשים, חשו החל מהשיר הראשון, "Time Is Now". לא היתה בהופעה הזו שירה בציבור בדומה ללהקות ותיקות שמתאחדות, אבל ההד שעלה מהקהל בין קטע לקטע היה מספיק חזק להבהיר את גודל ההתלהבות. השירים של הצ'רצ'ילים היו ונשארו רוקנרול מושלם, סוחף, אמיץ, עמוק גם ב-2015. כשאתה שומע את האלבומים שלהם ואת האלבומים הנהדרים שיצאו בעולם באותן שנים, אין רגע אחד שבו הצ'רצ'ילים נשמעו כמו חיקוי. כבר אז הם היו הדבר האמיתי. ומדהים לגלות כמה שזה נשאר ככה גם היום.
האמת שקצת מצחיק לקרוא לזה הופעה של הצ'רצ'ילים. רוב השירים באיחוד מורכבים משני האלבומים הנשגבים שלהם שיצאו תחת השם Jericho Jones ואחר כך Jericho, אבל אל תהיו קטנוניים. כמעט כל היצירות העצומות שהוקלטו בתחילת שנות ה-70 זוכות לטיפול שמכבד אותן ומאדיר אותן. "No School To-Day", "Ethiopia", "Don't You Let Me Down". הצ'רצ'ילים לא צוללים לרגע גם כשהם ניגשים לבלוז הפסיכדלי המורכב, "Junkies", "Monkeys & Donkeys", גם כי עם נגן גיטרה כמו חיים רומנו אי אפשר לרגע לצלול. רומנו 2015 עומד כמעט בכל אתגר שהציב לו רומנו 1970, ונגינתו מרסקת גם היום. רק בשביל לשמוע אותו שווה להגיע להופעה הזו.
למודאגים נספר שגם "Justin and Nova" - אחת הפסגות המוזיקליות הכי מרשימות שלהקה ישראלית הגיעה אליהן אי פעם - נמצא שם במלוא כוחו, וגם קובץ שירים מהאלבום הראשון הקסום, כולל כמובן "When You're Gone". יש מחווה מתוקה-מרירה לאריק איינשטיין, יש קאברים ללד זפלין, אבל זה כבר בונוס על הבונוס. גם בלעדיהם האיחוד של הצ'רצ'ילים הוא אולי מופע הרוקנרול הכי טוב שתוכלו למצוא בארצנו בימים אלו, ומשהו שחובב אמיתי של הז'אנר לא יכול להרשות לעצמו לפספס. כי מעבר לסגירת המעגל, מעבר לאות ההערכה המאוחר שהציבור מעניק, מדובר פשוט בערב רוק מושלם שרק להקה עם עומק כזה וסולן אדיר כמו דני שושן מסוגלת לספק.
רוב האקסלי, שפיזל את השיער כמו בתמונות מפעם, אמר קצת אחרי האמצע שזו המדינה שהוא הכי אוהב בעולם, ולרגע אחד זה נשמע הגיוני כאילו אנחנו שוב ב-1970. האקסלי לא האמין לכמות האהבה וההערכה שנשפכה עליו. מרחוק זה נראה שרק עכשיו הוא בעצם מעכל מה שהוא וחבריו יצרו והשאירו אחריהם, וגם אם תלאות המסע שעברו בצעירותם לא העניקו להם את ההכרה המגיעה להם, הסוף יכול להיות טוב. אפילו מרגש.