פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קורדרוי 119: האלבום המואר החדש של קולדפליי לא יחזיר את הפורשים

      אם הכל היה הולך לפי התכנון הרי שעכשיו, בדצמבר 2015, העולם היה אמור לחכות לאלבום חדש של קולדפליי, אבל הוא לא באמת מחכה, אז מני אבירם חיכה במקומו

      קורדרוי 119: האלבום המואר החדש של קולדפליי לא יחזיר את הפורשים

      (בסרטון: הסינגל "Adventures of a lifetime")


      היה רגע, בדיוק לפני 10 שנים, שבו קולדפליי כמעט היו האדל של זמנם. להקה ענקית, בשיא הצלחתה המסחרית, שהעולם חיכה למוצא פיה. גם כזאת שרבים אוהבים לשנוא ונרתעים מהחיבוק חובק העולם שלו היא זוכה. תופעה תרבותית, גם אם כמו במקרה של אדל, לא עמוקה במיוחד, אבל בהחלט פוטוגנית ואפקטיבית ברגשות שהיא מעוררת. אבל קולדפליי לא הפכו להיות אדל. ואם אני מפרש נכון את מהלכיו ואישיותו של כריס מרטין - הם גם לא רצו. הם יכלו ללכת על בטוח, כמוה, פשוט להוציא את אותם אלבומים מצליחים שלהם שוב ושוב ורק לקרוא להם בשמות שונים. זה שיעמם אותם. אז הם החליטו לנסות כל מיני כיוונים מוזיקליים אחרים.

      הניתוח אולי הצליח מבחינת מרטין, אבל החולה די מת. כן, "Paradise" היה מוות, כמו כל "Mylo Xyloto". האלבום "Ghost Stories" כבר היה התעללות בגופה. וכל מי שפעם אהב את קולדפליי בכל לבו מצא את עצמו עושה את מה שהוא תמיד נשבע שלא לעשות: להיכנס למשא ומתן עם השונאים ולשלוף את התירוץ העלוב - הם לא היו ככה פעם. אם הכל היה הולך לפי התכנון (של מעריצי הלהקה) הרי שעכשיו, בדצמבר 2015, העולם היה אמור לחכות לאלבום חדש של קולדפליי, אבל הוא לא באמת מחכה. הוא ישמח לשיר נחמד שיככב ברדיו, וזהו. תם הטקס. מצב העניינים הזה עצוב כמובן, כי לא כך היתה אמורה להיראות מורשת קולדפליי, אבל החיים ניצחו אותם. זה מה יש.

      בתחילת נובמבר, כשהסינגל "Adventure of a Lifetime" נחת בהפתעה, נדמה היה שההרפתקה הזאת באמת הגיעה לסוף דרכה. כבר באלבום הראשון שלהם מרטין הצהיר שהוא אף פעם לא התכוון לעשות צרות, והנה הוא עושה דיסקו. אני לא רוצה שכריס מרטין יעשה דיסקו. אני לא רוצה שהוא יזכיר לי את ג'מירוקוואי. כן, מדובר בלהיט לסוגו, אבל לא תודה. ויחד עם זאת, אם אין ציפיות, אין אכזבות. שיהיה לו בכיף. חשבתי לעצמי שכשהאלבום יגיע נקשיב לו מתוך כבוד לרגעים היפים שחלקנו, ונמשיך הלאה. לקטול את קולדפליי 2015 זה כמו לקטול את הפועל תל אביב 2015: קל מדי.

      ואז הגיע "A Head Full of Dreams" והאמת היא שגם אין סיבה להיכנס בהם. אין גם באמת סיבה לשמוח למרבה הצער, אבל זה היה יכול להיות גרוע יותר. רגע, קודם דיסקליימר: אני לא אומר שקולדפליי חזרו. בטח שלא קולדפליי של תחילת שנות האלפיים. הם כבר לא שם, לא יכולים להיות שם. אבל זה אלבום עם רגעים יפים, שנות אור מ"Ghost Stories". ועם גיחות קצרות לעבר המפואר, בעיקר כשמרטין לא עסוק בכל מה שמסביב ובמי מפיק - במקרה הזה הצמד הנורבגי סטארגייט, המפיקים של ריהאנה למען השם - ובאיזה אורחים הוא יוכל להתהדר הפעם. קודם כל, זה האלבום הכי אופטימי, אפילו מעצים למי שרוצה להיות מועצם, של מרטין. להתראות לב שבור מגווינת' פאלטרו, שלום רומנים עם ג'ניפר לורנס. ביי ביי דיכאון, אהלן שחר של יום חדש. זאת האווירה.

      מוזיקלית, מרטין אמר שהם רצו להביא ל"A Head Full of Dreams" את כל המוזיקה שהם אוהבים, מאואזיס ועד דרייק. הם אכן גייסו לכאן גם את נואל גאלאגר שמנגן בגיטרה ב-"Up&Up" ואת ביונסה ששרה ב"Hymn for the Weekend" המיותר, אבל אני שומע באלבום הזה לא מעט U2 של "All That You Can't Leave Behind" והלאה, וקצת פיל קולינס מאוחר. אבל אולי זה רק אני.

      מאז ומעולם, כדי לחבק את קולדפליי ואת מרטין הניו אייג'י היה צריך להניח את הציניות בצד לפרק זמן מסוים. היום מותר להודות בזה: כל השירים הגדולים של הלהקה הם המנונים שמשחקים על גבול הקלישאה הטקסטואלית, מי יותר ומי פחות. הכשרון המלודי של מרטין תמיד האפיל על הקלישאות ועזר לך לשכוח, אבל צריכים להיות כנים. ג'יימס בלאנט לא המציא שום דבר שמרטין לא עשה קודם. הכלל הזה נכון שבעתיים במקרה שלפנינו: מעל האלבום מרחפת השפעתה המאגית של הפואמה של המשורר הפרסי בן המאה ה-13 רומי, "The Guest House" שמה. רומי כותב בה על הנפש האנושית ועל החוכמה שבקבלה של כל מה שנקרה בדרכך - דיכאון, רשעות, בושה, זעם - כי הם אורחים רצויים שנשלחו כמורי דרך. מרטין מספר בראיונות שהפואמה הזאת הצילה אותו, וכך אנחנו קיבלנו את הגרסה המוארת שלו: הוא אוהב את החיים החדשים שלו ואתם יכולים להגיד לו עד מחר שאתם שונאים אותו ואת המוזיקה שלו. הוא יזרום. אלוהים שם חיוך על פניו והדם מפמפם בראשו - ואנחנו קיבלנו שירים אופטימיים וחיוביים על חלומות וכיף וציפורים חופשיות. ואני לא יודע למה, אבל אני שמח בשבילו.

      קולדפליי (GettyImages)
      כריס מרטין שמח ואנחנו שמחים בשבילו (צילום: Getty Inages)

      האלבום הזה, מספר שבע של האנגלים, עובד ככה: שיר פחות טוב, שיר יותר טוב. ההתחלה מבאסת עם שיר הנושא, שמרגיש כמו שיר פתיחה של מחזמר בברודוויי או קטע לא טוב של פט שופ בויז. גם הוא, כמו שירים אחרים בקטלוג של מרטין, מדגמן לא מעט רגעים נטולי מילים חוץ מ"הו והיי". אבל ישר אחריו מגיע "Bird" ואיתו חיוך. לא רק כי הוא מזכיר את השניות הראשונות של "פוטלוס", אלא כי הוא פיל גוד במובן הטוב של הביטוי. אחרי זה מגיע הקטע עם ביונסה כי מרטין רצה שיר מועדונים כמו של פלו ריידה, ואחריו ההיילייט של האלבום בשבילי - "Everglow", בלדה קלאסית של קולדפליי, פשוטה ביותר, עם קולות של האקסית פאלטרו. סרסו אותי, ואולי אני מסתפק במועט - חבר אמר לי שהשיר הזה "הגעיל אותו" - אבל אהבתי. אחריו "Adventure of a Lifetime" שאיני רוצה שום קשר איתו, ואז "Fun" הפופי שבו מרטין מארח את טובה לו השבדית. נגמר הכיף, ואז הקראה של הפואמה ההיא של רומי. השיר הבא שראוי לציון הוא "Amazing Day", אפרופו U2, ומסיים את הסיפור בקתרזיס חלקי "Up&Up". המעריצים ביפן קיבלו שיר נוסף, "Miracle" הנאה.

      מרטין אומר שהאלבום הזה הוא "היפי", ושכל האלבומים של קולדפליי היו מסע כדי להגיע אליו. תרשו לי לא להסכים איתו, בטח בנוגע לחלק השני של הקביעה שלו. הוא לא ראוי להיות מצוין באותה נשימה עם ארבעת הראשונים. אסור לו. בסוף, משקלו של "A Head Full of Dreams" הוא משקל נוצה, והוא אלבום שלא מותיר בך חותם אבל גם לא מפריע לך באוזן. מרטין גם טען שהוא וחבריו ללהקה מרגישים נוח כיום עם העובדה שהם לא בשביל כל אחד. גם זה בסדר. הוא היה יכול למחזר את הנוסחה שהביאה אותו עד הלום וכולם היו מוחאים כפיים. הוא משלם על האומץ שלו ועל הרצון להתפתח. מי שתמיד שנא ימשיך לשנוא ביתר שאת, מי שאהב והתרחק אולי יתקרב כמה צעדים בחזרה. אולי לא.

      ב-2001, אחרי ההופעה הכי גדולה שלהם עד אז, ליאם גאלאגר אמר למרטין ש-"Yellow" גרם לו שוב לרצות לכתוב שירים. 14 שנים חלפו. הרבה זמן שמרטין לא כתב עוד "Yellow". למרות הכל, אני עדיין לא מאבד תקווה.