פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נס גדול קורה פה: הנסים הגדולים של התרבות הישראלית העכשווית

      אנשים שעדיין הולכים לקולנוע, המונולוגים של ליאור שליין, כל הפעמים בהן יורם ארבל מדייק - ליקטנו את נסי חנוכה המודרניים. כי באמת יש דברים שקשה להאמין שקורים

      נס גדול קורה פה: הנסים הגדולים של התרבות הישראלית העכשווית

      (בסרטון: יורם ארבל טועה. שוב)


      אנשים עדיין הולכים לקולנוע

      באורח פלא, אנשים עדיין הולכים לקולנוע בישראל. יותר מזה: למרבה התמיהה, כמות רוכשי הכרטיסים בקופות נמצאת בגרף עלייה. אז נכון, הנתונים הללו קצת מרמים, שכן מרבית הצופים מגיעים משתי קבוצות אוכלוסייה – גמלאים וילדים. ועדיין, עצם העובדה שהאולמות בכלל עומדים כאן על תילם מוכיחה שיש אלוהים והוא אוהב את המסך הגדול.

      אחרי הכל, אנחנו מדינה פורעת חוק, עם שיא בינלאומי באוזלת יד מול הפיראטיות – תשאלו חברים שעברו לברלין ותגלו כי שם הם לא מעזים להתקרב לטורנטים. אם לא די בכך, יש שלל גורמים נוספים שהיו אמורים להדיר סופית את רגלי הקהל המקומי מבתי הקולנוע, חלקם חיוביים וחלקם שליליים: מן ההיצע הטלוויזיוני העשיר, ועד ההתנהגות של הציבור בחלק מן ההקרנות והעובדה שהסדרנים אף פעם לא נוקפים אצבע כדי לשמור על סדר.

      ובכל זאת, ואפילו שהפופקורן יקר והחנייה צפופה, האולמות כאן לא יהיו ריקים בחנוכה הקרוב וסביר להניח כי גם לא בזה שאחריו. אם תשאלו גורמים בתעשייה, הם יסבירו שזה בגלל ההשקעה באיכות המתחמים, ואם תבדקו אצל סוציולוגים, הם יגידו שזה כי למרות הכל, בסופו של דבר אנשים רוצים לצאת מהבית, אבל כולנו יודעים כי ההסבר ההגיוני היחידי הוא שמדובר בסוג של נס.

      יורם ארבל מצליח לא לטעות

      חשוב להיות הוגנים ולהבהיר כבר בהתחלה שתקשורת הספורט הישראלית מעולם לא היתה במצב כל כך גרוע. ה"יציעיזציה" שעוברת על התחום כולו הביאה לירידה חמורה באיכות הסיקור כולו, ובתוכו גם ברמת השדרים. לא בכדי גור שלף וניב רסקין משדרים כדורסל בשתי מסגרות שונות ובשני ערוצים שונים במקביל, זהו לא מקרה שאיציק זוהר ואייל ברקוביץ' נזרקו מערוץ הספורט רק כדי לנחות בשידורי הליגה הספרדית של וואן. פרשנים רהוטים ואינטליגנטיים כמו מוטי איווניר הם מצרך נדיר, גם בגלל העלויות אבל גם בגלל מגמת השכונה השלטת. למה לדבר מקצועית אם אפשר לקרוא להכל "פח"? ובאווירה כזאת כל שנותר הוא בעיקר למצוא את הנחמות הקטנות שהשכונה מנפקת.

      עד לפני שנתיים יורם ארבל היה השדר הכוחני והמקושר שנותר בכוח בכיסא, על אף ששיאו המקצועי הרבה מאחוריו. בזמן שחלף ארבל נדחק מהערוץ הראשון ומערוץ הספורט, וכיום הוא בעיקר הקונטרה לאייל "אני שונא את המאמן הזה" ברקוביץ'. ארבל מרעים בקולו שאינייסטה עם הכדור? כנראה שזה סרג'י רוברטו, בייל כובש? לא, זה היה חאמס רודריגס כמובן. מה זה כבר חשוב? הרי מדובר באיש שנכנס לארכיונים בתור מי שהכריז שדווין סמית קלע סל ניצחון בחצי גמר יורוליג. סמית, אגב, בכלל לא היה בפריים באותם רגעים דרמטיים. משחק השתייה התהפך: עכשיו כבר מורידים שוט בכל פעם שיורם מזהה נכון. בכל זאת, גם לכבד שלנו יש גבול.

      המונולוגים של ליאור שליין

      לפני חודש וקצת, בתוכנית של "גב האומה" ששודרה ב-31 באוקטובר, ליאור שליין קלע בול כשאבחן את ישראל כמדינה מוכה שסובלת ממתעללים רבים. ואכן, אם ננכה את כל האנשים שמספקים חומרים לעמוד הפייסבוק "כשאבא ואמא בני דודים", נישאר עם מיעוט שקט ולא קולני שמנסה להבין איך הוא חי במדינה המטורללת בה הוא חי. בגלל שמדובר במיעוט, די מפליא ואפילו מדהים להבין שהאנשים עם היד על השאלטר עדיין לא העיפו את ליאור שליין מהטלוויזיה.

      תחשבו על זה. כלומר, אם אתם מסוגלים לחשוב. המונולוגים של ליאור שליין הם מהחומרים שגרמו למהפכות בכל מיני מדינות בתחילת המאה הקודמת. יושב לו אדם ואומר לאנשים אחרים שהמדינה לא בסדר. שהמדינה דופקת אותם. שהשכנים שלהם גזענים וסובלים מחמישים גוונים של טמטום. שיש דרך אחרת. שזה לא באמת צריך להיות ככה. ועדיין לא סתמו לו את הפה.

      לכן אין ספק שליאור שליין ומונולוגיו הם נס חנוכה. שליין ומונולוגיו הם האור בקצה המנהרה הארוכה והחשוכה בה אנחנו חיים. כמה טוב שהם כאן.

      השיער של נדב איל יציב

      באזור שברירי, אפוף מלחמות, סבל וחורבן, כזה שבו כל יום נראה כמו זה שהמרקם העדין של חיינו עלול לקרוס בו, מנחם לדעת שעדיין קיימים דברים יציבים בעולם. מדי ערב הוא מתייצב בסלון שלנו כמו שעון. בטוח ומבריק, מרשים ואוורירי, כזה שאפשר לסמוך עליו כסלע להישען עליו גם בימים קשים.

      היציבות הזאת היא לא עניין של מה בכך, היא דורשת עבודת הכנה אינטנסיבית וסיזיפית, כזאת שאף אחד לא שם לב אליה מכיוון שהיא נעשית מאחורי הקלעים. אנשי העולם המודרני לא מטריחים את עצמם בתהליכים סבוכים, בטיפוח והשקעה, הם שופטים הכל לפי המוצר הסופי. לא אכפת להם שצביקה יחזקאלי פשוט איבד את מכונת הגילוח לפני שבועיים, מבחינתם הוא מייצג את החזית הערבית חסרת הפשרות והסבוכה העכשווית. לך תסביר להם עכשיו על משאים ומתנים עם קצוות שיער שנמשכים עד שניות ספורות לפני תחילת השידור. מזל שתמר יודעת.

      השיער של נדב איל הוא לא פחות מנס. פך שמן שמחזיק 365 ימים בשנה, בקור ובחום, במסעות למערב אירופה, לוושינגטון או למחנות פליטים סוריים. איל לעולם לא יכזיב אותנו וישמור תמיד על שביל מושלם בין ימין לשמאל, יציג אג'נדה מרשימה ולא יקרוס מסערות חולפות. זוהי התקשורת שאנחנו חולמים עליה בימים שבהם הכל נראה אבוד. זהו המודל שאליו אנחנו מכוונים יום-יום, שעה-שעה. שלא ייגמר לעולם

      נדב איל (צילום מסך)
      נדב איל מסייר ביפן (מתוך "חרקירי - הילדים האבודים", צילום מסך)

      תחיית השירה העברית

      מתחת לפני השטח השירה העברית מבעבעת כבר שנים. טוב, זה דבר קל לומר מאחר שכבר עשרות שנים השירה בישראל נמצאת בעיקר מתחת לפני השטח, אבל משהו תפס תאוצה בשנים האחרונות. יותר ויותר כתבי עת יצאו בעשור האחרון, הרשתות החברתיות הפכו לפלטפורמה שיווקית מדויקת וממוקדת עבור כותבי שירה, וכמובן – הגורם הבולט ביותר להעלאת קרנה של השירה, "ערס פואטיקה". ערבי הקראת השירה המצליחים כוללים בין היתר את עדי קיסר, רועי חסן, תהילה חכימי (שזכו השנה בפרס ברנשטיין), שלומי חתוכה, מתי שמואלוף, ישראל דדון ואחרים. את ערבי השירה האלה כוננה קיסר לפני כשנתיים ושמואלוף עצמו מעלה על נס את השירה המקומית כבר במשך שנים, בין היתר באמצעות קבוצת "גרילה תרבות" שהקים עם רועי צ'יקי ארד, האסופה "תהודות זהות" שיצאה בהוצאת "עם עובד" וכתבי עת נוספים. העבודה הרבה הזו, כיתות הרגליים המתמיד לאורך שנים, נשא פירות והפך את הסצנה למשהו חי ורוחש. לא סתם נפתח בשבוע הבא פסטיבל שירה חדש בתל אביב, שמתווסף לאחיו הוותיקים במטולה ובירושלים.

      עדי קיסר (יח"צ , יעל ברנט)
      עדי קיסר (צילום: יעל ברנט)

      אמנים מחו"ל עדיין מגיעים להופעות בישראל

      על רקע הקריאות הבלתי פוסקות לחרמות על ישראל, וחרף תנועות סמי-אנטישמיות שכל תכליתן היא למנוע מאמנים להגיע לארץ הקודש, המון מוזיקאים בכל זאת מגיעים הנה. חלקם עושים זאת תוך "פאק יו" (איגלס אוף דת' מטאל) או חוסר הסכמה גורף (קלקסיקו) עם נודניקים בלתי נלאים כמו רוג'ר ווטרס, אחרים פשוט לא מכניסים את הקריאות האלה למערך השיקולים שלהם. כך זכינו השנה - כבכל שנה - לראות בישראל נוסטלגיה מתוקה (בקסטריט בויז, ג'יימס בלאנט, דיון וורוויק, גלוריה גיינור, ארט גרפונקל, סוויד) ולצדה גם הרכבים ואמנים גדולים (קניה ווסט, כריס בראון, וואן ריפבליק, רובי וויליאמס, בון ג'ובי, מאריה קארי) וגם כאלה שרותחים את דרכם אל הקונצנזוס ממש הרגע (מו, אלט ג'יי, Unknown Mortal Orchestra, פיוריטי רינג, פרפיום ג'ניוס).

      העתיד הקרוב יזמן לנו את Ibeyi, כריס קורנל, סימפלי רד, כנראה אלטון ג'ון, וזוהי רק ההתחלה – מגעים מתקיימים כל הזמן עם בערך כל אמן, ואם המצב הביטחוני לא יהיה מפחיד מדי, סיכוי לא רע שבחנוכה הבא נברך שוב על כמה כוכבים ענקיים שהגיעו לשמח אותנו.

      בקסטריט בויז בהופעה (יח"צ , אורית פניני)
      נתנו בראש. בקסטריט בויז בהופעה בישראל (צילום: אורית פניני)

      הדוקו הישראלי פורח

      אף שאין לו תקציבים, אין בו כוכבים ומפיקיו נמצאים במלחמת הישרדות מתמדת, הקולנוע התיעודי הוא אחת התעשיות המוצלחות ביותר של התרבות הישראלית העכשווית. מילא התהודה הבינלאומית שלו – המקניטים הקטנוניים תמיד ינסו לטעון כי היא לא נובעת מאיכותו האמנותית אלא מכך שהעולם נהנה להריח את כל מה שמסריח אצלנו. אבל אם אלה הטיעונים של המציקים הללו, איך יסבירו את הצלחתו גם בזירה המקומית?

      וכך, אף שאין בו שום סרט עלילתי, השכיל פסטיבל דוקאביב למצב את עצמו כאחד מאירועי הקולנוע הפופולריים במדינה, ובכלל אחת מן החגיגות התרבותיות הכי מצליחות בה. בצד זאת, גם בהפצה מסחרית רחבה ומתמשכת יש יצירות דוקו שעושות חייל. "מיסטר גאגא" הוא הדוגמה האחרונה לשובר קופות תיעודי, שמביא לאולמות שלנו יותר צופים מאשר דרמות עם בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי.

      אם זה היה תלוי בכל מיני גורמים בכירים בחלונות הגבוהים של הממשלה, ערוצי הטלוויזיה וכיוצא בכך, הדוקו הישראלי כבר מזמן היה נקבר מתחת לתוכניות ריאליטי והפקות ענק עלילתיות שלא עניינו איש, אבל הוא הצליח לשפוך להם פך שמן על הראש ולמכור כרטיסים כמו סופגניות טריות. כשיבוא היום והיסטוריונים יחקרו את התופעה התרבותית, הם יכתבו ודאי שנס גדול היה פה.

      השתתפו בהכנת הכתבה: אביעד קדרון, עידו ישעיהו, אילן קפרוב ואבנר שביט